לפני שלושים שנה, רשימת המצרכים למדורת ל"ג בעומר כללה תפוח אדמה, בצל וגפרורים. לגפרורים היו שני תפקידים: האחד – טריוויאלי ומוכר – להדליק את המדורה; השני הכריע את הצלחת האירוע כי גפרורים באיכות טובה יכלו להחזיק את העיניים פקוחות עד אור הבוקר כדי לצפות במדורה הדועכת ולאפשר לכל הצ'יזבטים המפחידים שהזדחלו מתחת לעור במהלך הלילה הארוך, להתפוגג באוויר הלח והמעושן, ואז לרוץ לספר לחבר'ה על השיא שנשבר.
אין לי עניין מיוחד בנוסטלגיה אך לדעתי הסובייקטיבית והלא מחייבת, ההפקות ההוליוודיות שנעשות היום לכבוד המדורות (בין היתר) לא גורמות לילדים יותר אושר, ולראות איך אבטיחים, חומוסים, פשטידות, עוגות, חמוצים ושלל מעדנים אחרים נזרקים לפח כלאחר יד, לא גורם לי אושר אז אני מדירה רגליי מהתענוג המפוחם הזה כבר שנים.
בזירת ספרי המתח, המצב דומה. אם בשנות נעוריי יכולתי ליהנות עד אין קץ מספרי מתח פשוטים ולא מתוחכמים, ולוּ רק שיהיה בהם סיפור הגיוני אחד ומוח אנליטי אחד שמפצח את התעלומה, היום אני ניגשת בחשדנות לכל ספר מתח ומספרם ברשימה הולך ומצטמצם כי אין לי כוחות לפלס את דרכי בתוך סבך תרגילי פירוטכניקה ואקסטרים, נחלים של דם וחלקי מוח, פוליטיקה פנימית של הנהלת המשטרה המקומית, בדיחות קרש ורשימות אינסופיות של משקאות ותקליטים, שלא לדבר על בלשים טרוטי עיניים שמנסים לפתח שיטה חדשנית של עבודה יעילה על בסיס אדי אלכוהול ועבר כואב.
גם הפעם הנוסחה נראתה מוכרת: רצח כפול, אלים וגרפי, של נערה ומדריכה בפנימייה שיקומית ומפקח משטרה שנמצא תחת חקירת המחלקה לחקירות שוטרים וחורג חריגה מסוכנת מסמכויות המשקיף שלו כדי לגלות את האמת. אך להפתעתי הרבה, הסיפור התפתח בצורה מאוזנת, לא נשלף שום שפן מהכובע כדי לעשות שפכטל על סדקים בעלילה כי לא היו כאלה, לא היה בלש בעל כוחות נחום תקום על טבעיים, היחסים בין השוטרים לא לֻוּוּ בקללות, הערות סקסיסטיות וטפיחות על ישבנים, ולמרות העבר הטרגי שעליו נרמז לאורך כל העלילה, יונה לינה הבלש הוא לא רק פיקח – הוא גם פיכח, ומתמודד עם נסיבות חייו הקשות באיפוק בלתי רגיל ובצלילות גופנית ונפשית מעוררת הערצה.
מאחורי הפסבדונים לארס קפלר עומד זוג סופרים שהם גם בעל ואישה. השם הפרטי נבחר כמחווה לסטיג לרסון ושם המשפחה מוקדש ליוהאנס קפלר, מדען גרמני הנחשב לדמות מפתח בהתפתחות המדע בכלל ואסטרונומיה בפרט. בדומה לחוקי קפלר שלפיהם כוכבי הלכת חגים סביב השמש, שלושה מיליון אזרחים של ממלכת שוודיה הכירו בפופולריות העולה של הזוג, ואני יכולה להעיד שבמקרה הזה הם לא טועים כי הספר מצוין, ואפילו הכריכה האחורית לא שיקרה הפעם: "נקרא בנשימה אחת, וגם היא נעתקת בסוף הספר."
ואם ממש אהיה חייבת להשוות בין הבלש החדש לקולגה היותר ותיק ונערץ מתוצרת נורווגית, אז אני לגמרי וברוב קולות מוחלט בעד יונה לינה ואל תנסו להתווכח איתי.
