את אומנות הסיפור אי אפשר לקחת לה ולהוציא לימונדה מלימון ולעשות אותה מתקתקה היא אחת הטובות. בספר הנוכחי 130 עמודים ראשונים משעממים להחריד על תאורי ריקודים בעיקר ושאר הספר די סתמי בעלילה. מה שכן היא קולחת והיא עושה את זה מצוין כמו שכתבתי בפתיחת הביקורת

״הריקוד של סוניה״ השאיר בי תחושה עמוקה של תקווה דווקא מתוך המקומות הכואבים ביותר. זה ספר שלא מתעלם מהשבר, מהאובדן או מהפחד, אבל הוא גם לא נותן להם להיות המילה האחרונה. בין הדפים שלו מסתתרת אמונה עיקשת בכך שגם אחרי טראומה, גם אחרי תקופות חשוכות, אדם עדיין יכול לקבוע גורלו ובחור בחיים, באהבה וברוך.

תוך כדי הקריאה מצאתי את עצמי מתחברת במיוחד לרעיון הזה של אופטימיות שלא נולדת מתוך תמימות, אלא מתוך הישרדות. אופטימיות של אנשים שכבר ראו כאב ועדיין מחליטים לקום בבוקר ולהמשיך להרגיש. זה הזכיר לי מאוד את הדרך שבה אני עצמי השתניתי בעקבות החולי לא כל לקבל את העובדה שצומח גידול בראש שגם לא חושב ללכת ,ואולי למרות הכל דווקא מתוך חוסר הוודאות למדתי להיאחז ברגעים קטנים של אור, בזיכרונות טובים, באנשים שאוהבים אותי, וביכולת להמשיך להילחם.

סוניה, בדרכה, מגלמת את אותה עמידות שקטה. לא כוח דרמטי או הירואי, אלא כוח אנושי מאוד: להמשיך לרקוד גם כשהלב עייף. אולי בגלל זה הספר נשאר איתי אחרי שסיימתי אותו כי הוא מזכיר שלפעמים התקווה האמיתית לא מגיעה כשהכול מסתדר, אלא כשאנחנו בוחרים לא לוותר על עצמנו גם בתוך הסערה.

אחרי התקופה שעברתי, הרגשתי שהספר גרם לי להבין שאופטימיות אינה הכחשה של המציאות אלא דרך להתמודד איתה. יש משהו מרפא בידיעה שגם כשהחיים משתנים בעל כורחנו, עדיין אפשר לבנות משמעות חדשה מתוך השברים. הקריאה בו חיזקה בי את התחושה שהחיים אינם נמדדים רק במה שאיבדנו, אלא גם ביכולת שלנו להמשיך לאהוב, לחלום ולמצוא יופי קטן בתוך אי־הוודאות.

לב הסיפור הוא תיאור הסבל והייסורים שעברו האזרחים התמימים בספרד בזמן מאורעות מלחמת האזרחים האכזרית שניהל גנרל פרנקו נגד בני עמו שהחל בשנת 1936 .
דרך הסיפור של סוניה ילידת אנגליה שמגיעה לגרנדה ביחד עם חברתה מגי ללמוד ריקודים לטיניים וריקודי פלמנקו אנחנו לומדים על חיי הספרדים באותם ימים קשים..
בבית קפה קטן בכיכר העיר מתגלה לאט לאט דרך סיפורו של מיגל שפתח לה צוהר לעולם מרתק שנסתר מעיניה .סודות מחיי משפחתה שמצטלבים עם הרצון שלה ללמוד ריקוד וגם לקשר האישי משפחתי שלה לגרנדה. אכן החוטים שרקמה היסלופ בספר הזה מתחברים.
בסיפור יש תיאורים של ריקוד הפלמנקו והמוסיקה, אכן משימה שקשה להעביר לקורא ריקוד שצריך לראות כדי להתרשם ומוסיקה כדי לשמוע וזה לא ממש עובר במילים. אך הסופרת היסלופ די עמדה במשימה. הצליחה להראות את היחודייות של ספרדים שדבקים במוסיקה ובריקוד למרות החיים הקשים והסבל .
האמת לא ידעתי הרבה על מה שהתחולל בספרד בתקופת פרנקו אלא רק בקויים כללים. כעת נחשפתי לסבל ולאכזריות של פרנקו ואנשיו ולזוועות שגרמו לאנשים תמימים שרק רצו לחיות בשקט.
היסלופ מצליחה כל פעם לספר סיפור אנושי מלא רגש של עם רוויי סבל במילים רכות ומנחמות ותוך כדי ללמד את הקורא פרק בהיסטוריה האנושית , כדי שהקורא יחווה את קורות העבר. זה סיפור על אהבה שלא מומשה גם בין חבייר ומרסדס וגם בחייה של סוניה.
סיפור מלא רגש,חם וזורם.

מתכון לרב מכר - עפ"י ויקטוריה היסלופ

המרכיבים:
1. ארץ שטופת שמש, אך לא אקזוטית מדי – כריתים, דרום ספרד
2. אישה אנגלייה שמוצאה מאחת המדינות שבסעיף 1 – אלקסיס, סוניה
3. משפחה שורשית מארץ שטופת השמש מסעיף 1 שגורל מכה בה שוב ושוב – משפחת פטרקיס, משפחת רמירז
4. כותרת הספר עם שם נשי שמתחיל בס' ובעל חמש אותיות - סופיה, סוניה
5. דמות של אישה צעירה שהיא התגלמות טוב הלב, חמלה וחן, חסרת שמץ של רוע, קנאה או כל רגש/ תכונה שלילית אחרת – להלן הנשים מסעיף 4
6. לאותה אישה מסעיף 5 שלהלן, יהיו אח או אחות רשעים, יהירים, קנאים וחסרי כל חמלה אנושית
7. איש/ אישה קשיש/שה, אך נמרץ/ת, תושבי המקום, פטפטנים למדי
8. אירוע מרתק שהתרחש בארץ מסעיף 1 בעבר - רדיפת מצורעים, מלחמת אזרחים

ההכנה:
האישה הצעירה תתלבט לגבי יחסיה עם ארוסה/ בעלה הקר (כמובן אנגלי, שמוצאו לא מארץ שטופת השמש, מסעיף 1 שלהלן). האישה הצעירה תגיע לחופשה לאותה ארץ שטופת השמש, בה היא תרגיש ישר שייכות ותחוש כבת מקום לכל דבר. בימיה הראשונים היא תפגוש איש/ אישה קשישים, אשר יפרשו עליה את חסותם ויספרו לה על תולדות המקום. בתום הסיפור (או לפני כן) יתברר לאישה האנגלייה, כי הקשר שלה למקום ולאותם האיש/אישה קשישים הוא עמוק ממה שחשבה, היא תזרוק את ארוסה/ תתגרש מבעלה ותכה שורשים באותה ארץ שטופת השמש מסעיף 1.

הצעת הגשה:
עם כריכה אדומה, עליה גב חשוף חלקית של אישה. מומלץ להגיש עם הרבה יחסי ציבור בצד.

בתיאבון!

בנימה פחות צינית, אי אפשר להתעלם מהרדידות שבכתיבה של ויקטוריה היסלופ, כתיבה שטנצית לחלוטין, שמתכונתה חוזרת על עצמה. לזכותה אציין, כי למרות הכתיבה, הנושאים עליהם היא כותבת מרתקים אותי ומחדשים לי דברים. כמו שלא ידעתי דבר על היחס למצורעים, כך לא ידעתי כלום כמעט על מלחמת האזרחים בספרד. הספרים הללו בהחלט הציתו את דמיוני וגרמו לי לפשפש אחר מידע נוסף. לא יכולה לומר כי סבלתי מהספרים שלה, אך יש לי הרגשה שאת הספר השלישי (אם קיים) לבטח לא אקנה.

כשגרתי בקיבוץ בצעירותי הייתה לנו קבוצת ארגנטינאים
בסוף התקופה הם הכינו הצגה כשמול הקיר עמדו כל הקבוצה בשורה עם הגב לקהל היה תוף ברקע ובכל פעם שהתוף רעם עוד אדם נעלם ונפל וכך נחשפתי בפעם הראשונה לנושא הכאוב כל כך.
מלחמות אזרחים תמיד נראות ונשמעות אותו דבר,נוראיות... וכך גם הפיכות צבאיות! ועל כך הסיפור של סונייה.

הסיפור קולח בקצב שלו ומעבר לכתיבה המדהימה ולעלילה שמסביב שהיא נחמדה לא פחות,הנושא החשוב ביותר הוא לספר מה קרה אז במלחמת האזרחים בספרד,איך אנשים נמחו ללא כל סיבה מעל פני האדמה,משפחות פורקו ובתי עסק נסגרו.

מטחנה שלמה של עסק שנקרא מלחמה והעניין ישר מחזיר אותי למציאות של היום ולהפיכות הצבאיות במדינות השוכנות לצידנו וכמו אז אנשים שבורחים מגבול לגבול כדי למצוא חופש.

ספר טוב אני ממליצה בחום.

לאחר תקופה ארוכה שבה נטשתי את מדף הספרים של הוצאת פרוזה, חזרתי ובגדול בזכות קריאת הספר - הריקוד של סוניה, שעודד אותי לעשות זאת. המחברת, ויקטוריה היסלופ, משלבת ברומנה מספר אירועים היסטוריים שהתרחשו בו בזמן בשנות ה-30 וה-40 של המאה שעברה. מדובר ברומן היסטורי מרתק, על תקופה שבה צלם אנוש עורער בידי בני האדם תכופות. זאת ועוד,יש בו מן הפחד שיכול להתעורר בכל קורא הנבעת ממעשי שליטים דיקטטורים שיכולים להביא להרס של כל מה שיפה וטוב בעולם בגלל משטרם המדכא. בד בבד תיאורי הכיבוש של המשטר הדיקטטורי, מתוארת חייה של משפחה ספרדית המתגוררת בגרנדה, שבדרום ספרד, המנסה לחיות את חייה השגרתיים והפשוטים נוכח מקרים לא שגרתיים. הסיפור משלב חמלה, ביקורת כלפי משטר כפייתי ופחד ממה שבני אדם יכולים לעולל.
קורא החי במדינה ליברלית ודמוקרטית עשוי לצאת מעודד מן הקריאה, שהרי הוא נמצא בתקופת תור הזהב של חירות הפרט וחופש המחשבה שהתבססו טוב יותר לאחר תקופה היסטורית בעלת פשעי אנושות שנעשו על ידי עריצים כמו פרנקו, מוסוליני והיטלר, עליהם ידובר בספר. אם כי הוא מתמקד במשטר הדיקטטורי של פרנקו בספרד.
קריאה מהנה רבותיי!

בלעתי את הספר ביומיים. אקדים ואמר כי יש לי חולשה לרומנים הסטוריים גם אם הם עוסקים בהיסטוריה קרובה יחסית, כמו במקרה הזה של מלחמת האזרחים בספרד. הגברת היסלופ כותבת נפלא, העלילה מרתקת והסיפור ההיסטורי העוסק במה שקרה בספרד, חזק כנראה מכל דבר אחר. כל השוואה בין הספר הזה לאי של סופיה, תעשה עוול לשני הספרים כאחד. הם שונים זה מזה וכל אחד מהם מעולה בדרכו שלו. הספר בהחלט עשה לי חשק לנסוע לגרנדה ולמדריד. בקיצור: קראתי, נהניתי ובדרך גם השכלתי קצת. ומה עוד נבקש מספר טוב???

לפני מספר דקות סיימתי לקרוא את הספר ואני הרגשתי שאני חייבת לכתוב עליו ביקורת.הריקוד של סוניה מגולל עלילה מלאה בתיאורים היסטוריים ותיאורי נוף אשר גרמו לי להרגיש כאילו אני נמצאת בספרד למרות שלעולם לא הייתי שם,התיאורים כה מפורטים שהדמויות והמקום פשוט מתעוררים לחיים ומושכים להמשיך ולחוות עוד עוד מהם סיפורה של משפחת רמירז עלכ
ועצה קטנה לכל קוראי הספר העתידיים גם עם העמודים הראשונים של הספר נראים לכך משעממים ולא מספיק מושכים אל תתנו להם לעצור בעדכם מלקרוא את הספר עד תומו אני מבטיחה שלא תצטערו על כך

די התאכזבתי . חיכיתי ליותר ממחברת "האי של סופייה", אם כי הקריאה די זרמה והספר טוב בכללותו . העלילה מתרחשת בשני מישורי זמן: הווה ועבר . בהווה אנגליה צעירה הכבולה בחיי נישואין קרים ונטולי סיפוק נוסעת בעקבות חוג הריקוד לספרד. שם היא מתוודעת באקראי לסיפור מרתק על משפחה ספרדית בתחילת שנות השלושים . הסיפור מלא יצרים תשוקות שמובעים בפלמנקו והרבה תאורי מלחמת האזרחים בתקופת פרנקו ..בדרך כלשהיא נמצא קשר בינה לבין הסיפור מהעבר בארץ אחרת וקשר זה משנה את חייה . לטעמי תיאור זוועות המלחמה היה במינון גבוה מידי והפך לחלק הארי בספר ולכך פחות התחברתי.
אפשר לקרוא .