הסיפור שלנו עוסק באובדן. חווית האובדן היא דבר קשה למבוגרים ועל אחת כמה -לילדים, או נערים בגיל העשרה. אותו ילד/ה או נער/ה שמאבד פתאום כך ביום בהיר את האנשים הקרובים לו, עשוי לסבול מהפרעות פוסט טראומתיות והתקפי חרדה.

ככל שלא מתמודדים עם "האובדן" התופעה הולכת ומחריפה ובוודאי שהיא סותרת את הקלישאה "הזמן מרפא פצעים". אם בכל זאת הזמן ריפא את הפצע הצלקת תמיד תישאר. עד כאן הקדמה קלה לליבה של הספר: "אהבה ברחוב דבלין".

תחילת העלילה מתחילה כאשר שוש המנהלת, נכנסת לכיתה בליווי שני שוטרים ומוציאה החוצה את התלמידה ג'וסלין באטלר באמצע שיעור מתמטיקה. מפיהם של השוטרים ועובדת הרווחה היא מתבשרת בבשורת איוב.

לג'וס לא היו חיים קלים בארה"ב. לאחר שהוריה ואחותה נהרגו בתאונת דרכים, הדוד שהיה הקרוב אליה ביותר מסרב לקבל עליה משמורת. מכאן הדרך להתגורר אצל משפחות אומנות קצרה. למרות זאת כסף – לא היווה בעיה עבורה.

בגיל שמונה עשרה אורזת גו'ס את חייה בארצות ועוברת לסקוטלנד. (ג'וסלין- הגיבורה שלנו מתעקשת לאורך כל הספר על שם הקיצור שלה ולכן גם אני משתמשת בו לאורך הסקירה).

במהלך חיפושיה אחר דירה היא נתקלת באקראי במאצ'ו. ה"חליפה" שכמעט גנב לה את המונית. בחור גבוה, חסון, מבושם בביטחון עצמי רב ועם כל הדברים הטובים האלה, הוא ממלא את חליפתו בריבועי ביטנו ושריריו החטובים. רק שתטעמו קצת מהאיש להלן:

ציטוט עמוד 14: "החליפה שוב משך בכתפיו. "רוב הנשים היו מנצלות את זה שאני כלוא איתן במונית-לקשקש בלי סוף לדחוף לי את מספר הטלפון שלהן לפרצוף... ועוד כמה דברים,". " מהציטוט הנוכחי כבר אפשר להבין מי הפרסונה נכון?

בסקוטלנד, ג'וס מוצאת דירה מפוארת שבתוכה ארוזה לה גם שותפה חדשה לחיים שתלווה אותה לאורך כל הסיפור – אלי.

ג'וס למחייתה מתפרנסת מעבודה בסופי שבוע במועדון, ומתכננת להיות סופרת ולעת עתה כותבת סיפורי פנטזיות בשלב זה - למגירה.

החיבור בין אלי לג'וס היה מצויין והן התחברו מאוד מהר אלא מה? שאח של אלי הוא "החליפה"-בריידן קרמייקל. הופס!

באחד הימים הוא החליט לבקר את אחותו בדירה שהוא בנה לה, ובמי הוא נתקל? תנחשו... ניחשתם נכון. הגברת ג'וס שהיתה עימו במונית ולא התייחסה אליו כמו שהוא רגיל שנשים מתייחסות אליו. מכאן מתחיל סיפור ועד להסכם "יזיזות" ביניהם, בלי התחייבויות לשלושה חודשים.

בעקבות ההסכם בין ג'וס ובריידן הספר רווי בסצנות סקס מפורטות ושפתו הופכת להיות "נמוכה". לעניות דעתי אפילו "מוגזמת" לרגע היה נדמה לי שאני קוראת ספר פורנו... לדעתי יותר מידי בשביל ספר שלא "תאוות הבשרים" הוא הנושא העיקרי.

לאורך הסיפור ג'וס מחפשת את "החום" של בריידן ומאידך, בורחת וטוענת שאינה סובלת אותו, ובריידן גם הוא לא טלית שכולה תכלת, מציק לה, מחפש אותה קנאי, רכושני ולא מניח לה. כל מפגש שלהם רווי בשפה סקסואלית.

אני לא מתיימרת להיות פסיכולוגית, ברם ניתן היה להבין שהיא כל כך פחדה להתאהב בו שמא תיאלץ להיפרד גם ממנו כפי שנפרדה מהוריה. גו'ס פחדה מכאב האובדן. לראיה היא מסתירה את עברה ורק לאחר ההתקרבות הפיזית לבריידן היא החלה להתפשט בפניו כבצל אט אט ומעיזה לשוחח על עברה. ג'וס היתה מודעת לכך שהיא מסתירה דברים מאנשים ויודעת שזה אינו אמיץ, אך כאשר היא החלה להתרוקן "ממזוודת העבר" ולחלוק את "המזוודה" עם עוד מישהו היא החלה לחוש בהקלה.

את האובדן של הוריה היא לא הצליחה לארוז בקלות כפי שארזה את חפציהם והותירה אותם מאחוריה אי-שם בווירג'יניה. הקשיים והתלבטויות ניכרים לאורך כל הסיפור.

בעלילה שזורים מפגשים שלה עם הפסיכולוגית ד"ר פריצ'רד שמנסה להאיר את דרכה ומהווה בשבילה מורת דרך. להלן ציטוט עמוד 296: "טוב בשביל לגבש דעה בנושא אני אצטרך לזמן את בריידן לשיחה, אבל אני חושבת שאת צריכה לתקשר איתו. את צריכה לספר לו לפני שאת נוסעת לווירג'יניה, אחרת תמיד יהיו לך ספקות, ג'וס. את יודעת מה יותר מפחיד מלקחת סיכון ולהפסיד?" נענעתי בראשי. "חרטה, ג'וס. החרטה עושה לאנשים דברים איומים".

בסוף הסיפור הבטיחה לעצמה ג'וס שכל עוד היא עומדת עם בריידן לצידה היא תהיה בסדר. כקוראת אני לא בטוחה. צלקת אובדן אינה נמחקת היא רק מתעמעמת עם הזמן.

לסיכום: הספר קריא. לא אהבתי את תיאורי הפורנו המפורטים. לעיתים אהבתי את ג'וס ולעיתים כעסתי עליה ובא לי להגיד לה: דאי! מספיק עם הרחמים העצמיים שלך! קומי על רגלייך ולכי זקופה. למרות זאת, קשה להגיד את המשפטים האלה, כי בכל זאת גו'ס חוותה אובדן לא פשוט בחייה. לכן במקרה הנוכחי אני אקנה את הפתגם המוכר: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו".

הקריאה לשיקולכם.

לי יניני

ג'וס, גיבורת הרומן והמספרת, אינה הענוגה המתמוגגת שמוצגת על הכריכה.
להפך, ג'וס היא אנטי גיבורה רומן רומנטי קלאסי.
ג'וס איבדה את הוריה ואחותה הצעירה בגיל צעיר ומאז היא לבד. עד גיל 18 במשפחות אומנה, אחר כך השאירה הכל מאחור, עברה יבשת והתחילה מחדש.
שיער אסוף ברישול, בגדים פשוטים, חברת אמת אחת וגם זה עד גבול מסוים.
החברה, שהיא גם שותפה לדירה עוברת ללנדון. וג'וס מחפשת דירה אחרת, רצוי עם שותפה.
ומוצאת.
ומאותו רגע חייה של ג'וס משתנים.
היא מכירה את אלי, חבריה ומשפחתה. איך ולמה, אשאיר למעוניין לקרוא בעצמו.

הכתיבה פשוטה והרומן משעשע, זורם, קליל ונחמד.

אחרי שראיתי שהרבה בנות בגיל שלי(15-16)קוראות את הספר הזה,ואני חיפשתי ספר שהוא קצת יותר בוגר מהספרים שקראתי לנערות,גיליתי שהספר שלקחתי בוגר מידי בשבילי,אבל בכל זאת אהבתי את הספר,במיוחד את ההתחלה ואת הסוף,באמצע היה בעיקר סקס,לא הבנתי איך ככ הרבה בנות בגיל שלי קוראות את הספר הזה וכבר הוא הופך לאחד הספרים האהובים עליהם,אבל מסתבר שהן יותר בוגרות ממני בקטע הזה.
תמיד רציתי להיות כמו ג'וסלין,להקים מסביבי חומות ולא לתת לאף אחד להיכנס,אבל רק כשהבנתי מה המשמעות האמיתית של זה,הבנתי שזה ממש לא מה שאני רוצה.
זה לא כזה נחמד שרק בגיל 24 את מצליחה להיפתח לאדם ולספר לו את הסודות שלך.

לפעמים אני חושבת לעצמי שסרטים הוליוודים הם קיטשים מידי שצריך להשמיד מהעולם .
ואז אני קוראת ספר, ואני מבינה את הקיטשיות הזאת, ורק רוצה להרגיש את ההרגשה של אהבה חסרת רחמים עוטפת אותי ולא מרפה.
כשאני קוראת רומנים מהסוג הזה אני רוצה להכות את המחבר בגלל שהוא גרם לי להרגיש מטומטמת שרוצה רק דברים דמיוניים
אבל מצד שני , אני רוצה לנשק אותו !
הרומן הזה ספציפית הציף אותי צפייה וסחט ממני דמעות שלא היו שם הרבה זמן!
עם רק הייתה לי את היכולת לקרוא ספרים פעמיים הוא בהחלט היה אחד הראשונים שהייתי קוראת שוב!
סקסי ומרגש ובאותו הזמן גם אגרסיבי ומעביר מסר מסויים שעוד לא ממש הצלחתי לפענח...
בקיצור, התאהבתי.

בתור מישהי שהתאכזבה קשות מ"חמישים גוונים של אפור" החלטתי ללכת ולחפש את הז'אנר הבוגר במקום אחר שיוכל להחזיר לי את האמון שארוטיקה סוחפת ורומן מושך צריכים להיות ולהיכתב כמו יצירת אומנות ולא כמו שרבוט של פנטזיות עצמיות שנראה היה שנכתבו רק כדי שהסופרת עצמה לא תשכח אותם (50 גוונים). ואז הגיעה סמנתה יאנג בדמות ספר בעל כריכה רכה ומושכת על המדף בספריית המבוגרים לצידם של עוד עשרות חיקויים שניסו להתיימר ולהיות נועזים כמו המקור. אני לא יודעת מה משך אותי אליו, אולי זאת הייתה הכריכה ואולי התקציר מאחורה שהיה נשמע לי מעניין. בכל אופן, הביקורות היו טובות ואני החלטתי לנסות.
זה היה הספר הראשון מזה זמן רב שהצלחתי לסיים בתוך פחות מכמה שעות. הוא היה זה שגם הזכיר לי מדוע היו קיימים בכלל הימים בעבר שנתתי לעצמי להתמכר ולשקוע בעלילה שהצלחתי לסיים במספר כל כך מועט של שעות. התאהבתי.
קודם כל, הכתיבה מעולה!. הסיפור כל כך חם ונוגע ללב עד שמצאתי את עצמי ממש בוכה בסופו. הצלחתי להתחבר לפחד ולחשש של ג'וס לאורך העלילה ולא יכולתי שלא להתאהב בסיפור האהבה שלה ושל בריידן. גם לדמויות האחרות קשה מאוד שלא להתחבר. הן כתובות בצורה כל כך חיה ותוססת שנותנת לך מקום לחבר בינם לבין דמויות שאתה מכיר בחייך ורק תורמות לעלילה להיות אמיתית ומוחשית יותר. הספר הזה השאיר אותי עם הרהורים ומחשבות גם אחרי שבוע וגם אחרי שנאלצתי להחזיר אותו לספרייה באי רצון ולא עזב אותי עד שכעבור שלושה שבועות נשברתי והוא הוצב אחר כבוד באוסף הספרים שלי על המדף בחדר. (ספרים שהחלטתי שחיי לא יוכלו להימשך בלעדיהם). כעבור חודש, קראתי אותו שוב (!). וממש הצלחתי לחוות אותו מחדש. אני נותנת חמש כוכבים. למרות שההתנהגות של ג'וס חרפנה אותי לפעמים. זה ספר מדהים.

הספר אכן עוסק בחוויית האובדן ובאבל (ואם מסתכלים קרוב יותר אז גם בכאב, ובחרדה) כפי שנאמר בביקורת קודמת...
אבל בעיניי, זה לא רומן רומנטי נדוש אלא, אפשר ללמוד ממנו מסר לחיים.
ציטוט דברי הסופרת מסוף הספר: "לפעמים הדבר הכי אמיץ שאנחנו
יכולים לעשות זה ליהנות ממה שיש לנו ולהיות חיוביים בנוגע למה שגורם לנו להיות בני מזל.
זה קל ולא נדיר להיות מבוהל מהחיים.
הרבה יותר קשה לחמש את עצמך בחומרים הטובים למרות כל הרע, ולצעוד אל המחר כמו לוחם של היומיום" (עמוד 334).
לאורך הספר נשזרים פרטי העבר של ג'וסלין, וגם פרטי העבר של בריידן.
בהמשך הספר רואים עד כמה קשה לג'וסלין להיות בקירבה אמיתית עם אנשים, בגלל האובדן שחוותה.
אהבתי שגם ג'וסלין וגם בריידן הם עקשניים כהוגן. אולי בזכות העקשנות של בריידן הוא מצליח לנפץ את חומות המגן שבנתה סביבה.

אהבתי מאוד את ג'וסלין אבל גם אהבתי מאוד מאוד את בריידן שהוא מהמושלמים (כגון: כריסטיאן גריי וגידאון קרוס)
אבל איזה "פשע" - יש לו שיניים קצת לא ישרות שמוסיפות לו נופך סקסי...

לפני שאני מחילה בביקורת אני חייבת לציין שזאת הפעם החמישית שאני קוראת את הספר הזה... כן כן קראתם נכון.. חמישית! למה? כי זה הספר שאני הכי אוהבת בעולם!!! גם אחרי חמש פעמים הספר מצליח לרגש אותי, לגרום לי לצמרמורות מהאהבה הכל כך חזקה בין ג'וס לבריידן ולצחוק מהשנינות של שני הגיבורים כאילו זאת הפעם הראשונה.
למרות שמדובר בספר אירוטי ולמרות שהקטעים של הסקס די מפורטים יש לציין שהם לא חופרים ולא משתלטים על הסיפור.
ג'וס ובריידן הם זוג שונה ומיוחד הסיפור עצמו קליל וזורם (למרות עברה הטרגי של ג'וס) אבל מה שמיוחד בו זה שאין קטעים מותחים ואקשן מפוצץ ועדיין אתם לא יכולים להוריד את הספר מהידיים כנראה שצורת הכתיבה של הסופרת מיוחדת במינה.
יש לציין שכל הסידרה מעולה הסופרת יודעת מה היא עושה ומיוחדת במינה עם צורת הכתיבה שלה אבל הספר שהכי אהבתי מכל ששת הספרים הוא הספר הזה "אהבה ברחוב דבלין" למה? כי הסופרת הצליחה להעביר אהבה כל כך גדולה ועמוקה בין הזוג הראשי , הם היו מצחיקים במיוחד, ומרגשים. והם לעולם לא משעממים. את רוצה עוד ועוד מג'וס ובריידן.

אני בניגוד לעמיתיי כאן ךמטה שנתנו ציונים מתחת לחמש לא מסכימה. קשה לי לתת ביקורת טובה על ספר שבאמת לא חידש אצלי משהו או ריגש אותי (כאלו שקראו ביקורות שלי יודעים). אבל הספר הזה נתן טוויסט מהספרים הנמאסים האלהעל נערה פגועה ובתולה שפוגשת איש עסקים עם בעיות אימא. דייי עייפנו מחיקויים זולים על של חמישים גוונים של אפור!!.

הספר הזה שונה במקצת. הדמות הראשית פשוט האדם שהיייתי רוצה לראות ומצאתי את עצמי צוחקת לפחות חמישי פעמים מול הספר או מחניקה חיוך לשנינות שלה. והייתי מצטטת - אבל מה כל הכיף בזה?
דמות דמות בפירוט ? אוקי.
גוסלין - וואווו!!! הופעתי לטובה!!! נמאס לי כבר מהבנות השברירות והנזקקות המגעילות האלה, והבתולות יש לציין (אחמ אנסטסיה-נזקקת- סטיל). גוסלין היאשנונה בטירוף, עוקצנית ומלאת אהבה. כן יש את האישו הזה של הנערה שאיבדה את המשפחה שלה ובלה בלה בלה ויש כאלה שימצאו את זה נושא חרוש. אבל לדעתי זה עדיף על סצטנות סקס מטומטמות עם אובר קינקי (כן אני מצולקת נפשית מחמישים גוונים. תהרגו אותי). היא ללא ספק אחת הדמויות שאני אוהבת.

ביירדן - דמות דומיננית וחצופה. לא מצולקת בטירוף כמו כל הספרים מסביב. לא עוד סטוציונר ש'משתנה' אלא מדובר בגבר, שיש לו מחויבות ומסוגלת להתחייב. אבל נהנה מקצת יותר. החיזור היפה שלו אחרי גוסלין והאהבה שלו לאחותו פשוט יפיפיה וללא ספק מכל הסדרה הם הזוג שהכי אהבתי.

בכללי המשפחה נתנה לי תחושה חמימה כזאת. אותה תחושה שיושבים מול המשפחה המורחבת ורואים אהבה הדדית. הסופרת הכל כך מוצלחת לא זונחת אף דמות מאחור ונרה שהיא מזכירה אותם במינון הנכון לסיפור ובנאמנות לכל ספר בהמשך יש לציין.
ואיך אפשר שלא לדבר על הסצטנות המדוברות.לא יותר מידי לכאלו שכבר קראו ספרי אירוטיקה אבל אולייותר מידי לכאלו שלא רגילות כלל לספרי אירוטיקה. בספר יש אירוטיקה אני לא ישקר אבל בישבילי, במינון הנכון לספר שעוסק ביזיזים/ חברים/ שותפים לדירה או כל ספר בסגנון.

ספר לשבת ולצחוק ולהתאהב בו.