ביקורת ספרותית על אהבה ברחוב דבלין - ברחוב דבלין #1 מאת סמנתה יאנג
ספר בסדר

---

הסיפור שלנו עוסק באובדן. חווית האובדן היא דבר קשה למבוגרים ועל אחת כמה -לילדים, או נערים בגיל העשרה. אותו ילד/ה או נער/ה שמאבד פתאום כך ביום בהיר את האנשים הקרובים לו, עשוי לסבול מהפרעות פוסט טראומתיות והתקפי חרדה.

ככל שלא מתמודדים עם "האובדן" התופעה הולכת ומחריפה ובוודאי שהיא סותרת את הקלישאה "הזמן מרפא פצעים". אם בכל זאת הזמן ריפא את הפצע הצלקת תמיד תישאר. עד כאן הקדמה קלה לליבה של הספר: "אהבה ברחוב דבלין".

תחילת העלילה מתחילה כאשר שוש המנהלת, נכנסת לכיתה בליווי שני שוטרים ומוציאה החוצה את התלמידה ג'וסלין באטלר באמצע שיעור מתמטיקה. מפיהם של השוטרים ועובדת הרווחה היא מתבשרת בבשורת איוב.

לג'וס לא היו חיים קלים בארה"ב. לאחר שהוריה ואחותה נהרגו בתאונת דרכים, הדוד שהיה הקרוב אליה ביותר מסרב לקבל עליה משמורת. מכאן הדרך להתגורר אצל משפחות אומנות קצרה. למרות זאת כסף – לא היווה בעיה עבורה.

בגיל שמונה עשרה אורזת גו'ס את חייה בארצות ועוברת לסקוטלנד. (ג'וסלין- הגיבורה שלנו מתעקשת לאורך כל הספר על שם הקיצור שלה ולכן גם אני משתמשת בו לאורך הסקירה).

במהלך חיפושיה אחר דירה היא נתקלת באקראי במאצ'ו. ה"חליפה" שכמעט גנב לה את המונית. בחור גבוה, חסון, מבושם בביטחון עצמי רב ועם כל הדברים הטובים האלה, הוא ממלא את חליפתו בריבועי ביטנו ושריריו החטובים. רק שתטעמו קצת מהאיש להלן:

ציטוט עמוד 14: "החליפה שוב משך בכתפיו. "רוב הנשים היו מנצלות את זה שאני כלוא איתן במונית-לקשקש בלי סוף לדחוף לי את מספר הטלפון שלהן לפרצוף... ועוד כמה דברים,". " מהציטוט הנוכחי כבר אפשר להבין מי הפרסונה נכון?

בסקוטלנד, ג'וס מוצאת דירה מפוארת שבתוכה ארוזה לה גם שותפה חדשה לחיים שתלווה אותה לאורך כל הסיפור – אלי.

ג'וס למחייתה מתפרנסת מעבודה בסופי שבוע במועדון, ומתכננת להיות סופרת ולעת עתה כותבת סיפורי פנטזיות בשלב זה - למגירה.

החיבור בין אלי לג'וס היה מצויין והן התחברו מאוד מהר אלא מה? שאח של אלי הוא "החליפה"-בריידן קרמייקל. הופס!

באחד הימים הוא החליט לבקר את אחותו בדירה שהוא בנה לה, ובמי הוא נתקל? תנחשו... ניחשתם נכון. הגברת ג'וס שהיתה עימו במונית ולא התייחסה אליו כמו שהוא רגיל שנשים מתייחסות אליו. מכאן מתחיל סיפור ועד להסכם "יזיזות" ביניהם, בלי התחייבויות לשלושה חודשים.

בעקבות ההסכם בין ג'וס ובריידן הספר רווי בסצנות סקס מפורטות ושפתו הופכת להיות "נמוכה". לעניות דעתי אפילו "מוגזמת" לרגע היה נדמה לי שאני קוראת ספר פורנו... לדעתי יותר מידי בשביל ספר שלא "תאוות הבשרים" הוא הנושא העיקרי.

לאורך הסיפור ג'וס מחפשת את "החום" של בריידן ומאידך, בורחת וטוענת שאינה סובלת אותו, ובריידן גם הוא לא טלית שכולה תכלת, מציק לה, מחפש אותה קנאי, רכושני ולא מניח לה. כל מפגש שלהם רווי בשפה סקסואלית.

אני לא מתיימרת להיות פסיכולוגית, ברם ניתן היה להבין שהיא כל כך פחדה להתאהב בו שמא תיאלץ להיפרד גם ממנו כפי שנפרדה מהוריה. גו'ס פחדה מכאב האובדן. לראיה היא מסתירה את עברה ורק לאחר ההתקרבות הפיזית לבריידן היא החלה להתפשט בפניו כבצל אט אט ומעיזה לשוחח על עברה. ג'וס היתה מודעת לכך שהיא מסתירה דברים מאנשים ויודעת שזה אינו אמיץ, אך כאשר היא החלה להתרוקן "ממזוודת העבר" ולחלוק את "המזוודה" עם עוד מישהו היא החלה לחוש בהקלה.

את האובדן של הוריה היא לא הצליחה לארוז בקלות כפי שארזה את חפציהם והותירה אותם מאחוריה אי-שם בווירג'יניה. הקשיים והתלבטויות ניכרים לאורך כל הסיפור.

בעלילה שזורים מפגשים שלה עם הפסיכולוגית ד"ר פריצ'רד שמנסה להאיר את דרכה ומהווה בשבילה מורת דרך. להלן ציטוט עמוד 296: "טוב בשביל לגבש דעה בנושא אני אצטרך לזמן את בריידן לשיחה, אבל אני חושבת שאת צריכה לתקשר איתו. את צריכה לספר לו לפני שאת נוסעת לווירג'יניה, אחרת תמיד יהיו לך ספקות, ג'וס. את יודעת מה יותר מפחיד מלקחת סיכון ולהפסיד?" נענעתי בראשי. "חרטה, ג'וס. החרטה עושה לאנשים דברים איומים".

בסוף הסיפור הבטיחה לעצמה ג'וס שכל עוד היא עומדת עם בריידן לצידה היא תהיה בסדר. כקוראת אני לא בטוחה. צלקת אובדן אינה נמחקת היא רק מתעמעמת עם הזמן.

לסיכום: הספר קריא. לא אהבתי את תיאורי הפורנו המפורטים. לעיתים אהבתי את ג'וס ולעיתים כעסתי עליה ובא לי להגיד לה: דאי! מספיק עם הרחמים העצמיים שלך! קומי על רגלייך ולכי זקופה. למרות זאת, קשה להגיד את המשפטים האלה, כי בכל זאת גו'ס חוותה אובדן לא פשוט בחייה. לכן במקרה הנוכחי אני אקנה את הפתגם המוכר: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו".

הקריאה לשיקולכם.

לי יניני

» ביקורות נוספות של לי יניני
» ביקורות נוספות על אהבה ברחוב דבלין - ברחוב דבלין #1