בספר "מוזונגו" מגולל יגאל סרנה את סיפור התרסקותו של מטוס עסקים באפריקה, שהיה בדרכו לעסקת זהב. המקרה, כמו שאומרים בכוורת, הוא "אגדה שהייתה באמת", ועל המטוס היה איש עסקים ישראלי בשם זאב שיף. סרנה נוסע לשיף ומראיין אותו, את אשתו ואנשים נוספים שהיו קשורים בהתרסקות, והספר "מוזונגו" הוא פרי עבודה חצי עיתונאית וחצי ספרותית.
אמנם הספר קל לקריאה וזורם, אך יש בו מספר ליקויים שמונעים ממני לדרגו מעל לשלושה כוכבים. בראש ובראשונה, עצם האיסוף של החומר העיתונאי לספר הוא בעייתי. התחושה שלי היא שהיה לסרנה יותר מדי חומר עיתונאי לכתבת לסוף השבוע, ופחות מדי חומר לספר. כמה מן העובדות מובאות פעמיים ושלוש. החזרות הללו עוצרות את התנופה של הספר והן תמוהות כשלעצמן. בנוסף, הכתיבה העיתונאית של סרנה מנסה לגלוש לכתיבה ספרותית אך כפל התפקידים של סרנה (סופר/עיתונאי) חודר לספר, שלא החליט מה הוא. בצד העיתונאי, התעוד של סרנה נוטה לפעמים לאיסוף מודיעיני והבאת אינפורמציה שלא קשורה לעלילה ומנגד לא תורמת לאווירה. זכור לי מקרה בו סרנה תיאר שבעה מקומיים וציין ששלושה מהם היו נעולים במגפי גומי. זאת רק דוגמה אחת לתאור שנובע מהרצון של סרנה להביא לקורא כל פרט ופרט שאסף, אך התאור מכביד על העלילה ואיננו רלוונטי. ויש עוד תאורים רבים כאלו בספר.
גם לאחר קריאת הספר, חלק מנסיבות התרסקות המטוס עדיין נראות מוזרות ולא הגיוניות. לדוגמה, ישנן סתירות פנימיות בין שורדי התאונה לגבי אופן ישיבת הנוסעים במטוס וגם בסיפורו של שיף יש כמה וכמה חורים. עבודה עיתונאית מעמיקה הייתה חופרת בחורים אלה. הסתירות הלא-מפותחות הללו נותנות תחושה שמשהו יותר עמוק ופחות תמים מתחבא מתחת לתעוד המנומס של סרנה, שנותר כשכבה דקה ושקופה הממתינה לפיצוח.

הספר "מוזונגו" הוא ספרו הרביעי של יגאל סרנה.
הספר מסקר את התרסקותו של מטוס דו מנועי
שיצא עם משלחת מאוגנדה לקונגו במטרה לחפש זהב.
יגאל סרנה הוא עיתונאי ופובליציסט,
בהחלט אפשר להרגיש זאת בכתיבתו ב"מוזונגו"
מלבד עמדתו האישית בספר על כל המתרחש באפריקה
יגאל סרנה הפליא אותי עם דימויים והמשלות פיוטיות קסומות.
עם זאת, את הספר מוזונגו, באופן כללי, לא אהבתי.

מאה העמודים הראשונים של "מוזונגו"
מגוללים את חלקה הצפוני של דרום אפריקה
על כל תכניה, עלילותיה, עברה ומנהגיה

אני ממליץ להתחיל לקרוא את "מוזונגו" החל מתחתית עמוד 94.
החל משם, מתחיל באמת מה שהעורך מספר לנו בתקציר גב הספר
עד עמוד 94 ישנן תקלות משמעותיות שהקשו עליי בקריאה:

# מרחב הזמן - רבות הפעמים בהם היה מאוד קשה להבדיל
בין "כאן ועכשיו, סיקור המחבר באפריקה" לבין - "בדיעבד אודות..."

# מעבר זריז ומהיר בין דמויות שונות ומשונות
שאין להם שיג ושיח בהמשך העלילה, כל שכן סביב אודות ההתרסקות
ומה שבאמת קרה שם על הרי הירח

# דימויים אפריקאים שרק תושבי המקום יבינו,
שלא לדבר על מושגים ומונחים בשפה הזרה הזו.
אם כבר כתיבה אותנטית, הצטערתי על שאין בתחתית כל עמוד
כוכביות המבארות בקצרה את המושגים והמונחים השונים.

הרבה יותר קל אילו בחר יגאל סרנה להתעסק פחות בנשיא,
בפוליטיקה האפריקאית, בהלך הרוח ולהתרכז בחבורה הקשוחה
שעומדת להיפגש ולשאת פעמיהם לכיוון יעד הזהב הבא

הרגשתי שבכתיבתו, יגאל סרנה התרגש מהארץ השחורה על כל רבדיה
הרבה יותר ממה שבאמת בחר לכתוב עליו, על התרסקות המטוס.
אם כן, מדוע בחר בעלילת התרסקות המטוס כ-"תירוץ"
במקום לכתוב מין יומן מסע משונה שכזה, למשל?
הייתי מעריך הרבה יותר אילו היה בוחר ללכת עם האמת שלו עד הסוף,
ולחבר ספר על יומן מסע שחור אפריקאי כזה או אחר.

יגאל סרנה ריגש אותי לאחרונה בכתבתו על הסופה "יולנדה" בעיתון
שפקדה את האיים הפיליפיניים. ("7 ימים/ידיעות אחרונות")
ניכר שכתיבתו העיתונאית, הקרה, לכאורה, מרגשת הרבה יותר
מעמדתו הפובליציסטית והחמה.
את הספר "מוזנוגו" אני לא אהבתי, אבל, מסתבר, זה רק אני