ביקורת ספרותית על ניצבת מאת אברהם ב. יהושע
ספר טוב

---

החדש של אברהם ב. יהושע הוא קודם כל החדש של אברהם ב. יהושע. ספרים חדשים של סופרים גדולים נוהגים להיות קודם כל הספרים החדשים של הסופרים הגדולים. כך זה היה תמיד, תשאלו את אורלי קסטל-בלום. ובכל זאת יש משהו משחרר בקריאת הספר לפני שמגיעות הביקורות וטבלאות רבי המכר. כי גם כשהספר הוא הספר החדש של אברהם ב. יהושע יש מרווח כזה, קצר מאוד, בו אפשר לקרוא אותו כמו שקוראים כל ספר לשם הספר ולא מתוך תאוות המעריץ. כך קראתי את הספר הזה: בשלווה יחסית, ודווקא לא מפני שרציתי... הספר הכריח אותי. בהמשך אגיד עליו עוד דברים אבל מעל הכל 'ניצבת' הוא ספר נעים ומושך לקריאה ויש בו יותר מרגע אחד של משב אוויר סתווי, מרענן שכזה.

יאמר לזכותו של הספר שגם הסיפור שלו אינו גדול מהחיים. נגה היא גרושה בת ארבעים ושתיים, נבלנית בתזמורת סימפונית בהולנד. היא גרושה כי היא לא רצתה להביא ילדים ובעלה רצה. היא נבלנית בתזמורת סימפונית בהולנד כי בארץ היא לא התקבלה. היא חוזרת לביקור בארץ של שלושה חודשים כדי לשמור על דירת אמה בירושלים בזמן שהאם מתנסה בדיור מוגן. בינתיים היא מחלטרת כניצבת בסרטים ואופרות ופרסומות, מעבירה את הזמן.

אלא שדבר אחד לא נעים קרה פה והדבר הוא אברהם ב. יהושע. כן, דווקא הוא, הגדול. ולא סתם גדול, אלא סופר שהתחלתי לעקוב אחריו רק בזכות הקריאה ב'גירושים מאוחרים' שהיה מפגן מרהיב של טכניקות סיפור וקולות שונים ומגוונים. ודווקא הוא חוטא פתאום, בהפתעה גמורה, בחטא המונוטוניות. ולא סתם מונוטוניות אלא מונוטוניות מתפייטת. ולא סתם התפייטות אלא התפייטות מפוצצת סימבוליקה. ואין סימבוליקה נוראה יותר מסימבוליקה ספרותית, אקדמאית. במילים אחרות: הדמויות כולן מדברות בשפתו של המספר, וכשהם לא מדברים קורים דברים שמטרתם העיקרית, לדעתי, היא לרצות את החוגים לספרות. אבל פשעים של א.ב. לא נגמרים פה – הוא גם מתעקש לחוות דעה על עניינים לא לו. כלומר: איש בלי רחם קובע כיצד יש להשתמש בו, כאילו יש לעניין הבאת הילדים איזה מדריך למשתמש.

בהתחלה התעצבנתי עליו, על א.ב. על החוצפה והיומרה שלו. למרות הסיפור הנעים הרגשתי שהוא עוד יהרוס לי. אך להפתעתי קרה דבר שלא רואים כל יום: נגה התמרדה נגדו. אין לי עוד הרבה לתאר את זה. נגה קמה נגד הסופר שכתב אותה. אני בטוח שהוא לא התכוון שזה יקרה, שרבות ממערכות הדימויים נועדו לכבול אותה למקומה, ששפתה הלא ייחודית – המתפייטת באותה מידה בה מתפייטות כל הדמויות האחרות – נועדה למנוע את התבדלותה. אבל איכשהו היא הצליחה. היא קמה נגד האקדמיה, נגד קווי העלילה, נגד הנימוקים האקדמאיים והפוליטיים לסירובה להביא ילדים (יש לה נימוק משל עצמה, מצמרר ומשכנע). היא כל כך עזה בנינוחותה, כל כך רעננה בגישתה הנונשלנטית אל העולם, כל כך לא מעצבנת כשהיא מגלה עקשנות בלתי מתפשרת. קשה שלא לאהוב אותה או לשכוח אותה. כדאי לקרוא ולו בשביל ההיכרות איתה.

הסיפור ממשיך למקומות מפתיעים ולאורך כל הדרך לא רציתי להוריד את העין מנגה ומהדרך שהיא עושה בתוך הסיפור. בסוף, אגב, המרד מוכרע והיא המנצחת: אין איך להסביר את הסיום היפה, המרגש, שמגיע פתאום חוץ מאשר מתנה מהסופר המובס. איכשהו אמרתי 'בראבו' עם הסיום הזה, וכל הספקות שהיו לי באשר לדמות שעל הכריכה נמוגו: זוהי נוגה, הניצבת שמרדה, שהבינה: "אין לה ברירה אלא לביים ולהפיק את עצמה ולכתוב לעצמה טקסט". וכך עשתה.

» ביקורות נוספות של zooey glass
» ביקורות נוספות על ניצבת