אוי, בר מצווה. כזה דבר נפלא. עשרות אנשים,באים במיוחד בשבילך, כל אחד מהם צריך להביא מאות עד אלפי שקלים רק כדי לחגוג את העובדה שנכנסת לגיל הטיפשעשרה, ושמעכשיו יהיו לך הרבה יותר צרות עם ההורים.
וכמובן, כשמדובר באדם כמוני, היה צפוי שלפחות אדם אחד יביא כרטיס מתנה של סטימצקי, גדוש במאות שקלים לפדייה על ספרים מהמשובחים ביותר, ועוד בזמן שבוע הספר!
אז פלא שעכשיו אני מרגיש מנוצל?
תראו, אני לא מאמין שאף ספר הוא בזבוז מוחלט. לכל ספר יש את היופי שלו.ולמרות שדירגתי את הספר הזה "בזבוז של זמן" זה לא אומר שאין אנשים שייהנו ממנו. עובדה שיש כאן הרבה ביקורות טובות.
אז למה לא נהניתי מהספר?
קודם כל, הספר הזה מרגיש כמעט כמו חיקוי זהה של הספר הקודם. חבורה של ילדים מסכנים ומתוסכלים מגיעים למימד מופלא. מתברר שכולם שם יודעים על "בני האדם הנוראים" ובלה בלה בלה.ואז מגלים שהם "בעלי כוחות", הם מחסלים את המכשפה הרעה, אחד הילדים נהיה רע ואז חוזר להיות טוב הילדים מנצחים, הם גיבורים גדולים והם חיו באושר עד עצם היום הזה
וזו הסיבה העיקרית שלא סבלתי את הספר. כל מה שהסיפור הזה העביר לי הוא תחושה של "העולם שלנו הווא מקום נוראי ומגעיל וכל המבוגרים שקועים בדיכאון וברגשי נחיתות וכל הילדים הם מלאכים קטנים וטהורים"
אז בסופו של דבר, סיימתי את הספר תוך יומיים, פשוט כי בכלל לא שמתי לב למה שאני קורא. ואני מצטער לאכזב את ליאת רוטנר, אבל קיטש נשאר קיטש. נאיביות נשארת נאיביות ולא משנה כמה פיות זה דבר חמוד ומתוק.
והנה החלק השני שלא סבלתי- הדמויות. כאן רמת הקיטש עולה לשמיים. ליאת רוטנר חושבת שאם היא לוקחת את הגיבורים הראשיים שלה, ומסדרת להם עבר נורא ומלא צלקות, זה איכשהו אמור לכפר על העובדה שההתנהגות שלהם הגיונית בערך כמו של "כמעט מלאכים"(אל תשאלו)
אז איזה כוכבים לא קיבנו פה:
1- עלילה. זהה כמעט בדיוק לספר הקודם
2- דמויות. לא תודה. אני אשאר עם "קיץ אחד ביחד"
3- עולם. מאלאדר. עולם של "טובים" ו"רעים". איזה כיף.
4- סגנון. אין שנינות, אין צחוק. אין רגש. מייבש.

ולבסוף, הגענו לסיבה שאני בכלל כותב את הביקורת הזאת. לקראת סופו של הספר, ליאת מציגה רעיון מעניין מאוד, שאולי כל העולם הזה הוא אשלייה.שאולי יום אחד נתעורר במיטה בבית חולים ונגלה שכל מה שהיה עד עכשיו הוא חלום.הרעיון הזה שהה אצלי במוח כבר כמה זמן, ואני חייב להודות שליאת הראתנ אותו בצורה מעניינת. למרבה הצער, הרעיון החזיק קצת פחות מפרק. אבל בכל זאת, מגיע.

מסקנה- ישראל עוד צריכה קצת זצן עד שבאמת תוכל להיכנס לספרות הפנטסיה. עד אז, חפשו אותי אצל ריירדן.

כשניגשתי לספרייה, כהרגלי מדי פעם בשבועיים, נגשתי אל הספרנית ושאלתי:" הלו! מה חדש?".
והיא הובילה אותי אל מדור הספרים החדשים.
ספר כלשהו שהמילה "מלאדר", משך אותי אליו- אני לא יודע מה במילה הזו משך אותי, אבל מין הבזק מוזר אך מוחשי עבר בגופי.
אז מה יכולתי לעשות? השאלתי את הספר.
כשהתחלתי לקרוא אותו- לא זכרתי דבר. שום דבר. לא את המקום ולא את הנפשות הפועלות, פשוט שום דבר.
אבל אז, לאט לאט עם הזמן, גיליתי רמזים וכל בעיות הזיכרון שלי נפתרו ( הרי קראתי את הספר הקודם לפני שנה- שנתיים. וזה הרבה זמן. לא? ).
אז קראתי ונהניתי.
אך אני עוד רק באמצע. כמו פושה, גם אני לא סיימתי לקרוא את הספר.
אבל לא נראה לי שהסיפור ישתנה לרעה. הוא יכול להשתנות אך ורק לטובה.
יש מצב, שאולי אקרא אפילו את הספרים האחרים שלה. אולי.

היי!
אז קודם כל: הספר הזה ממש ממש יפה ושווה קריאה (שימו לב שזה הספר השני בסדרה.) לא דירגתי את הספר למרות שרציתי, מהסיבה הפשוטה שאני לא בטוחה אם לשים 5 כוכבים או 4...
זה ספר פנטסיה מותח ומעניין ואני ממש נהנתי ממנו ולכן הכי הגיוני שהייתי מדרגת 5... אבל עדיין, היו כמה דברים שדי התאכזבתי מהם, בעיקר בגלל שהיו שם דברים שהשתנו מהספר הראשון, הספר עשה לי תחושה שהסופרת שכחה על מה היה הספר הראשון - כמובן לא את הפרטים המרכזיים, אבל גם פרטים שוליים זה חשוב - ולא היה לה כח לרענן את זיכרונה ולקרוא אותו שוב, וזה גם מסביר למה היא מחקה את הזיכרון לדמויות הראשיות שם..
1. בספר הראשון הילדים נעדרו 6 ימים ובספר השני הזמן פתאום התקצר בחצי.
2. בספר הראשון לגמד המרושע קראו שמדאל ובספר השני הוא הפך לגמדאל.. :0
3. בספר הראשון כולם במאלאדר התלהבו מבני אדם והם היו אורחי הכבוד של הנסיכה וכל המשרתים רצו לדבר איתם וכו' וכו' ופתאום היחס אליהם הפך להיות כאל מסוכנים ואיום של הממד והם חייבים לשמור על זהותם בסוד מאנשי מאלאדר.. כשבספר הקודם זה היה דווקא מאנשי סמאקין.
4. בסוף הספר השני בני האדם התארחו אצל דבליה ואכלו שוקולדים....... איך פתאום יש שם שוקולדים בדיוק?! הרי בספר הראשון הסבירו בבירור שכבר כמה מאות שנים שאי אפשר למצוא שוקולד במאלאדר זה אפילו היה ההימור של התאומים שכך הם זכו בתיבה עם הקמעות שלהם.
5. בספר הראשון אמרו שכדי לפתוח שער ולעבור בין עולמות צריך להיות בדיוק במרכז מאלאדר (איפה שהעץ עם הסנאי) ובספר השני הם פתחו שערים בכל מיני מקומות שונים....
6. עוד משהו שהפריע לי, (זאת לא סתירה מהספר הקודם אבל זה עדיין מפריע לי) היצורים המגוונים במאלאדר אמרו שבני האדם אפלים ויש בהם רוע בגלל המחשבות והרגשות שלהם; של הכעס, הכאב, פחד וכל זה... אבל מה ליצורים במאלאדר אין מחשבות כאלה? אין לאנשים שם עצב? כעס? הרי אפילו לדמויות המאלאדריות בספר היו תחושות כאלה! וגם אם אין להם כח תודעה אנושית יש להם עדיין פוטנציאל להיות רעים ואפלים...
שלא לדבר גם על היחס של גיבורי העל שלנו עם ההורים שלהם. בספר הראשון היחסים היו על הפנים, להורים שלהם לא היה אכפת מהם, חד וחלק. ופתאום מגלים את האנושיות בהורים שלהם.. הם דואגים לילדים שלהם וכמו שהיה כתוב על התחושות שג'ני הרגישה בתוך אמא שלה "אהבה בכמות היסטרית"... ככה פתאום??? אז מיילא זה, נגיד שבספר הראשון פשוט לא פירטו את הרגשות של המבוגרים. אבל הילדים? פתאום גם הם מרגישים להוריהם אהבה וגעגועים וכל זה? משהו פה לא מסתדר לי....
רק לי?
אתם יודעים על מה אני מדברת? או שרק לי הפרטים האלה הפריעו? או שרק אני שמתי לב אליהם?
טוב, אז בקיצור -ממש... כשאומרים 'קיצור' זה בסוף תמיד ארוך.. אז באירוך- חוץ מהדברים האלה שהספר השני סתר מהספר הראשון (נו, אלה מלמעלה..) אני ממש אהבתי את הספר, כך שאם זה היה ספר בפני עצמו כנראה שלא היו לי שום תלונות.. או שבעצם כן? הרי אי אפשר לחיות בעולם שלנו בלי להתלונן, נכון? אולי במאלאדר אפשר או בעולם מקביל אחר. לא יודעת, לא ניסיתי... הספר הזה ממש מרתק ומעניין (נראה לי, אני חוזרת פה על מילים..) הסופרת כותבת ממש טוב ויש לה רעיונות מקסימים (אפילו שהיא קצת שוכחת דברים)וממש מומלץ לקרוא אותו! אם יצאו עוד ספרים בסדרה אני בטוח (בעזרת ה') אקרא אותם בלי שום ספק.
עוד משהו שקצת עיצבן אותי זה בסוף כשתום שאל את החתול (שמשום מה מתגלה רק לו) איזה מהעולמות בעצם אמיתי? מאלאדר קיימת? והעולם שלו? או שבעצם הזמן אצלו הפסיק להתקדם לפני שנה? והאם הוא בחר נכון? והחתול מצידו נשאר מסתורי ולא עונה ברור על שום שאלה. הוא אומר לו שאי אפשר לדעת מה אמיתי ומה לא ושהכל זה בעצם דימיון שום דבר לא קיים באמת ועוד דברים פילוסופיים מעין אלו... ככה שהשאלה נשארת ללא מענה. זה די מעצבן ומבאס אבל אני יודעת שבעצמי לא הייתי יכולה לחשוב על סוף טוב יותר... מתברר שלכתוב בסגנון אחד ולקרוא באותו סגנון גורם לרגשות שונים....
טוב, חפרתי מספיק, וגם אין לי כח לעבור על הביקורת כך שאם יש טעויות הקלדה או דיבור או ניסוח וכל דבר אחר, סילחו לי.

אהבתי מאד את הספר הראשון, בזכות העלילה המצחיקה והסוחפת, ולכן כשראיתי את הספר הזה התלהבתי מאד.
עד שהפכתי אותו לצד השני.
הדבר הראשון שהבנתי מהתקציר - הדמויות לא זוכרות כלום.
אף אחת מהן.
אני שונאת שעושים את זה. ככה הספר מאבד כל קשר לספר הקודם, ואתה מאבד את העלילה שאהבת והתגעגעת אליה.
ולמרות זאת, ליאת רוטנר הצליחה להפתיע.
הדמויות התבגרו והרגשתי שיותר קל להתחבר אליהן, והעלילה הייתה משעשעת בדיוק כמו שזכרתי.
בסך הכל הספר היה מוצלח מאד ונהנתי מהקריאה בו.

(אין כאן הרבה ספויילרים, רק עלילה כללית)
הייתי בשבוע הספר, נגשתי לדוכן של "ידיעות ספרים" כדי לראות מה חדש, ואז אמרתי בקול רם:"וואו".
את הספר "מאלאדר:קסם הקמע", תמיד אהבתי, מאז שקראתי אותו ואילך. הוא ההוכחה הניצחת שספרי פנטזיה אפיים יכולים להיכתב גם בעברית. ולכן, כשראיתי את הספר הדש שיצא בסידרה, אמרתי לעצמי:"את זה אני חייב לקרוא!!!".
מצטער לומר לך, ליאת רוטנר, אבל איכזבת אותי מאוד.
הספר הראשון היה כל כך קולח, מלא בשבעה נערים שהועברו למימד קסום אחר. הם ניצלים ממצבים רבים בעזרת התושייה שלהם והמוצאים את הקמיעות. מה שאהבתי הוא שהספר מתמקד בנערים עצמם, ולא בנבלית שלהם, שמתגלה כמעט בסוף. זה היה ספר מדהים, הוא הפגין שנינות, תושייה, אומץ, חוכמה וכמעט גרם לי להאמין שיש שם בחוץ ארץ קסומה שנקראת מאלאדר.
ולכן, ליאת רוטנר, הספר השני שלך גרם לי לתהות מה קרה לך. כלומר, זה לא שהוא היה זוועתי, להיפך, הוא היה ספר "בסדר גמור". אבל שנינו יודעים שאת מסוגלת ליותר, הרבה יותר.
הספר החדש הוא פשוט בושה, גיבוב של מעשים שמלווים בעוד מעשים, מלא מלא אקשן שבעצם לא אומר כלום. מה שעיצבן אותי הוא שהיא הוסיפה מלא מלא אנשים רשעים, ופיקסה מלא מהסיפור על הרשעים עצמם. אני דווקא אהבתי שבספר הראשון יש רשע אחד, שתוכניותיו אינן ידועות לנו בעוד שבספר השני יש חמישה רשעים, שכול הזמן מספרים לנו עוד ועוד על עצמם.
סליחה, ליאת, אבל יש לנו כבר שיבעה גיבורים+מרטין+דבליה, את לא יכולה גם להכניס עוד דמויות רשעות וגם להכניס את פידורי ואוסה.

(ספויילרים)
דברים שלא אהבתי:
1. למה כמעט במהלך ל הסיפור אין להם את הקמעות שלהם. בשביל מה הם עבדו כל כך קשה בספר האחרון. תביני, ליאת, אנחנו הקוראים אוהבים גיבורים שיש להם כוחות, אוהבים גיבורים שהם לא רגילים כמותנו, אז העובדה שיויו,סקראש,בייגל,תום ואילן לא היו בעלי קמעות די ביאס אותי.
2. סבסטיאן היה ממש מוזר, לא אהבתי אותו בתור דמות כי הוא לא היה... (אני לא יכול לחשוב על המילה הזאת, היא בקצה הלשון שלי)
3. ג'ני היא בת-פיות?!!!!!! מה חשבת לעצמך?!!, לא היתה דרך טובה יותר להאיר את המקדש, אז דחפת אור של פיות.
4. כל הקטע הזה שתום נכנס לראשם של המבוגרים היה סתם ביזבוז של דף. לא מעניין, ולא עוזר לעלילה.
5. פידורי ואוסה היו תוספת בלתי רצויה.
6. גמדאל נהיה שמדאל? (או הפוך...)
6. את אומרת לי, שאם אני לוקח סתם מגן דוד ושם עליו אש,מים,אדמה,מתכת,צמחייה ופלאפון סלולארי אז אני יכול להיכנס למאלאדר?!!!

יפה, ספר סבבה.
זה טוב לראות שיש גם סופרים ישראלים שגם יכולים לכתוב ספר פנטזיה ברמה טובה.
אבל חלק בספר פשוט העתקה מספרים אחרים כמו הספר "נרניה" שבו בני אדם מגיעים לעולם אחר ועוזרים לבני העולם שצריכים אותם (הטובים),
וכמו הספר "שר הטבעות" שבו הטבעת מנסה להשתלט על בעליה -כמו שהקמע של איריס משתלט עליה.
וגם הקטע הזה שהם שונאים את ההורים שלהם ושההורים שלהם שונאים אותם (חלקם)
לא דירגתי את הספר כי לא ידעתי האם לבחור בין 4 ל5
אהבתי את העניין עם הקמעות-אש,מים,אדמה,אוויר וכו'.
והסופרת (ליאת רוטנר) הצליחה לעשות חיות מדברות ועוד כמה יצורים בלי שזה ישמע טפשי ומגוכך.
גם אהבתי את זה שהיא הזכירה קטעים מהתנ"ך ויצרה ממנו דמויות כמו עוגבשן וכו'

את ספריה של ליאת רוטנר קראתי מאז סוף כיתה ו', שהייתי אצל סבתא שלי בצל מלחמת לבנון השנייה. מאוד נהנתי לקרוא את הספר באותה תקופה, ששררו טילים בעיר שבה גרתי. אבל במהלך שבגרתי הספרים שלה פחות משכו את עיני ונהפכו ולהיות ''ספרים שנגעתי בילדות, אבל הם כבר לא איתי יותר'' מדי פעם אני מסתכלת בספר ''מעורב ירושלמי'' שזה היה אחד מהספריה הטובים. בהיותי ילדה בת 13 הייתי בטוחה שהכתיבה של הסופרת עמוקה דיו, אבל ברגע שקראתי ספרים אחרים הבנתי שהרמה שלה נמוכה בהרבה, אבל זה בסדר היא סופרת נוער ותו לא, היא מתאימה לזמנים מיוחדים: למלכות כיתה, לבחור החתיך של השכבה שלא שם עלייך וכו'. אבל ברגע שקראתי את מאלדר דווקא התחברתי הרבה יותר מאשר הסיפור על חבורה של קיץ אחד ביחד, אהבתי שהיא מנסה להתחבר לעולם הפנטזיה, אהבתי את שילוב הדמויות, והיה משהו מיוחד בסדרת ספרים הזאת. מן ארץ הפלאות ישראלי כזה, חמוד ביותר לגיל 11-17 אבל לא יותר מזה.

טוב אז קניתי את הספר השני והתחלתי ממנו כי רק כשהייתי בשלב מתקדם של קריאה בספר גיליתי שזה הספר השני בסדרה. טוב אז קודם כל, לפני שגיליתי שזה הספר השני בסדרה בכלל לא חשבתי שזה אפשרי שיש ספר לפניו, לא היו פרטים חסרים ובגלל שהדמויות סבלו משכחה של כל מה שקרה בספר הראשון גיליתי איתם מחדש את המימד האחר שהם כבר שכחו. בהתחלה אני חייבת לציין שהספר נראה לי טיפשי ושדרכה של הכותבת למשוך את הקוראים היא בעזרת מתח שיוצרים כביכול כוחות על טבעיים וארצות דמיוניות ילדותיות וכו'. לאט לאט גיליתי שהספר מותח בזכות הכתיבה היפה והשנונה של הכותבת ובזכות המתח שיוצרת התפתחות העלילה. הסיפור שכביכול נראה כמו סיפור פנטזיה ילדותי על כוחות על טבעיים בתקציר, מתגלה לאט לאט כמעין מטפורה. אהבתי את הדרך בה הכותבת מציגה את העולם הרגשי של הילדים בממד האחר, כיצד היא מציגה את החיים ואת העובדה שהרגש הוא ההשפעה העיקרית עליהם גם אם אנחנו לא מייחסים לו הרבה חשיבות. הספר הזה ללא ספק לימד אותי המון או פשוט חידד והבהיר לי במילים דברים שכבר ידעתי. הדעה הברורה של הכותבת שהאדם טוב ביסודו מודגשת על ידי הצגת יסוד האדם-ילדים שמוצגים כיוצרי הטוב. לעומת זאת הדגשת הכותבת שרגשי אופל ורוע במבוגרים, אינם באים מעצמם אלא מאירועים קשים ושונים, מציגה לקוראים את המציאות של "הממד שלנו" בתוך העולם הדמיוני שבסיפור. בלי קשר לכל המסרים, המטפורות והצגת המציאות, העלילה מעניינת וסוחפת להרפתקה שונה וחווייתית שמדביקה את הקורא לספר באופן תמידי. אני ממליצה על הספר בחום בעיקר לשלו שאוהבים סיפורי פנטזיה והרפתקאות אבל גם לאלו שלא.
ספויילר שהוא לא באמת ספויילר:
"הרצון שלנו להתקבל בחברה כל כך חזק כך שהוא גורם לנו לאבד את הכנפיים שלנו לנצח".

אז נתחיל מזה שאת הספר הראשון בסדרה לקחתי עם קצת חששות, בעיקר בגלל העובדה שאני לא אוהבת לקרוא ספרים שנכתבו בידי סופרים ישראלים. אם לקחתי את הספר הראשון עם חששות, את הספר הזה חטפתי מהמדף!
קודם כל, נהניתי מאוד מהספר הראשון אז כמובן שרציתי לקרוא את הספר השני.

סיפור נחמד- גיליתי על קיומו של הספר "סוד הממד האחר" שבוע לפני שהוא יצא ובדיוק אחרי שסיימתי את "קסם הקמע", ככה שלא חיכיתי הרבה זמן שיצא לאור (אבל תאמינו לי, השבוע הזה היה מייאש). מה שרציתי להגיד כאן? שלמרות שיש כאלה שאולי לא יאהבו את הספר, יש כאלה שכן אוהבים אותו (לא מותחת ביקורת על אף אחד, אתם יודעים כבר מה אומרים על טעם וריח..)

כמו הספר הראשון בסדרה, גם סוד הממד האחר השאיר אותי דבוקה אליו ומתחננת להמשך (ליאת, רחמים?!)

זמן לספויילרים שלא באמת נחשבים לספויילרים

עם כל האהבה שלי לספר (ויש אהבה), חלק ממנו די חזר על הספר הראשון. זה הרגיש לי כאילו לקחו את "קסם הקמע" קרעו ממנו דפים ושילבו אותם בתוך הספר הזה. אני יודעת, זה היה אמור להיות חלק מ"איבדנו את הזיכרון שלנו אז זה אומר שגם אתם לא אמורים לזכור שהיינו פה", אבל זה עדיין הפריע לי ולדעתי גם הפריע מאוד להתקדמות של העלילה. אם היא הייתה מסיימת את החלק של האיבוד זיכרון מהר יותר, אני חושבת שהספר היה יכול להיות נחמד יותר..

סוף ספויילרים שלא באמת נחשבים לספויילרים

אבל חוץ מהחזרה על הספר הקודם, העלילה הייתה נחמדה ומצחיקה והדמויות- נשארו אותו הדבר (אבל זכינו לראות צדדים אחרים שלהם), ככה שמי שקרא את הספר הראשון יהנה לדעתי גם מהספר הזה :)