את הספר "התפכחות" של דן מרגלית לא תכננתי לרכוש ולא הייתה לי כוונה לקרוא. השם "מרגלית" מעורר בי אנטגוניזם ישן – כעס שצברתי כאזרח לאורך שנים, מול מי שמינה את עצמו לסנגורו הראשי של הפושע אהוד אולמרט, אדם מושחת שאני רואה בו כאחד מגדולי העוכרים של החברה הישראלית.
ראיתי את הספר במקרה, מונח על מדף הנתינה חינם, במרכז "הזמנות מהיקום" בפרדס חנה.
לקחתי במתנה וקראתי בסקרנות.
תרתי בתוכו אחרי תשובות לשאלות כגון, מה התהליך הממיר אנשים טובים לרעים?
מה גורם ללוחמי שחיתויות דגולים להפוך למושחתי-על?!
רבים אולי ישתאו לשמוע, אבל דווקא אהוד אולמרט היה בתחילת דרכו אידיאליסט גדול ולוחם שחיתויות נועז במיוחד, עד כי יש אומרים, שאהוד ביסס על זה את מעמדו הפוליטי.
אך בעיקר ניסיתי להבין אם יש קשר בין ההתדרדרות המוסרית של אותה התקופה, לבין התהום המוסרי בו אנו נמצאים כיום.
הספר גדוש בתיאורים ובפרשיות של שחיתות, מנהל ציבורי קלוקל וקשרי הון-שלטון-עיתון, עמוס בשמות "השחקנים" במגרשים הללו. ככל שהעמקתי בקריאה, הרגשתי שפרטי הפרשיות אינם מיועדים לאזרח פשוט כמוני, שאינו יכול לזכור כל פיתול בנפתולי השחיתות הלאומית, אך השמות נשמעו מוכרים ממהדורות החדשות.
נוצרה בי התחושה שהספר אינו מיועד באמת ל"בני-אור פשוטים", אלא נכתב בראש ובראשונה לאוזניהם ולעיניהם של הדמויות הנזכרות בו – ניכר בעיני כי המחבר עושה שימוש בספר ככלי המאפשר לו להגיד את "המילה האחרונה", מילתו שלו, דעתו והשקפתו האישית על פרשה ופרשיה.

כבר בדפיו הראשונים של הספר בונה לעצמו מרגלית דיכוטומיה נוחה: "בני אור" מול "בני חושך". חלוקה נוחה שבה הוא משייך את עצמו באופן אוטומטי כמובן מאליו, למחנה האור – מחנה הפיקחים, הישרים ושומרי הסף.
אך כאן בדיוק זועקת השאלה:
כיצד יכול אדם המגדיר עצמו כחלק שורשי של "בני-האור", להתהלך כסומא בלב המאפליה של "בני החושך" במשך מעל ארבעה עשורים?!
מרגלית מודה בספר, למשל, בטעותו לגבי תמיכתו בגירוש יהודים מביתם בהתנתקות, ומבטיח כי לעולם לא ייתן לכך יד שוב. אך זוהי התפכחות בדיעבד, כזו שמגיעה רק אחרי שהנזק כבר נגרם, בדיוק כפי שקרה עם הגנתו על אולמרט.
גם שם הספר "התפכחות" נבחר לטעמי בפקחות.
שורש משותף למילים "פיקחות" ו"התפכחות".
בניגוד לדיכטומה של אור-חושך, כאן אין כאן מקום לפיקח-טיפש, או גרוע מכך להעלות חשדות על שותפתו של דן לדבר עבירה בהסכמה שבשתיקה.
למען הסר שמץ של ספק, אצהיר כאן כי לתחושתי ולהערכתי דן מרגלית איש ישר כסרגל. מרגלית אדם נבון ושנון ללא ספק, טרח גם לציין בספר שהשם "התפכחות", הייתה הצעה של העורך, "בונוס" כלשונו.

לאורך הספר ניכר שמרגלית נהנה מהקרבה לצלחת ומהמעמד המיוחד שקנה לעצמו בתוך החדרים הסגורים. הצידוק העיתונאי המוכר של ה"צורך להיות קרוב למקורות" הפך לכיסוי נוח לסימביוזה שבה כל צד ניצל את השני לצרכיו:
אולמרט קיבל "הכשר" מעיתונאי בכיר ובעל יושרה מוכחת.
מרגלית התענג על התחושה שמעניק החיכוך הקרוב עם ראש המדינה.
לדעתי, החלק המרתק והמזעזע ביותר בספר "התפכחות", מגיע אל הקורא ממש בסופו בפרק האחרון שכותרתו "סוף דבר". דווקא במקום האישי מצופה מדן, ככותב בגוף ראשון, להביא את עצמו ולשתף את הקורא בתחושותיו, אך דן מביא בפרק שהוא קצר במיוחד, (4 דפים בלבד) ביחס לעוצמת הסיפור וחומרתו, גם זאת באופן מרוחק למדי, כמעט מנותק.
הפרק מספר על התקיפה האלימה שעברה בתו שירה מרגלית, על ידי מי שהיה "הראשון בבידור" דודו טופז ז"ל (זכרונו ללמידה). דודו שלח "שכיר חרב", תחילה עם סכין בכוונה לדקור את ישבנה, אך כנראה התרצה, כי הוא הסתפק בסופו של דבר "רק" לפרק לה את הצורה, פיזית במכות ושילם על כך במזומן.
(כפי שעשה חודשים ספורים לפני שירה, לאבי גיל ופחות או יותר מאותם מניעים)
אין ספק שטופז היה פושע, הפך לכזה בשלב מסויים, אולם מה היה "הבאג" בנפשו שהפך אותו לכזה?
משה קצב שגם לו מקום של כבוד בקרב "בני-החושך" שבספר, האמין באמת ובתמים בחפותו, בגלל שהוא אדם רם מעלה, נשיא המדינה, אבל מה הפך אותו לכזה?
ומה לגבי כוכב-הספר, חברו הטוב אוהד אולמרט? מה גורם לאדם להפוך ממגן העשוקים למלך השודדים? איזה תהליך הוא עובר? איך ולמה זה קורה? האם זאת הפרעה נפשית? סוגים של פסיכופתיה, משהו שאפשר לאבחן?
לצערי אין תשובות לשאלות אלה בספר.

נגעה ללבי פסקה קצרה בפרק האחרון עמוד 310.
קצין המשטרה קובי גטניו שואל את שירה בבית החולים. "את חושדת במישהו?"
שירה מזכירה את דודו טופז.
אם הוא לא איים עליך, "אז מדוע את חושדת בו?", שאל השוטר
ושירה ענתה: "כך אני מרגישה"...
דומה שתשובתה ובמיוחד לאור העובדה שדן בחר לכתוב אותה בעצמו באופן הזה, מעידה שהוא מחמיץ את חשבון הנפש האמתי מול עצמו. הטרגדיה האמתית של הספר היא שמרגלית לא חוקר את "הבאג" באישיותו שלו – אותו מנגנון שאפשר "לראשון בתקשורת" להיות סומא מרצון מול שחיתות וטעויות לאומיות שצמחו לנגד עיניו.
איך לא הרגשת דן?
עד שלא יעמוד מול המראה ויסביר – בראש ובראשונה לעצמו ואחר כך לנו, הציבור (שראה בו במשך עשרות שנים את "אורים והתומים") – איך קרה שדווקא ה"אור" שלך שימש כסות למעשיהם של בני החושך, הרי שהתפכחותו תישאר שם הספר בלבד.
לטעמי, זוהי חובתו המוסרית של דן מרגלית, גם אם יהיה בכך משום קצת עדות אנושית של אשמה ואין "פיקח" ממנו להבין בימים אלה של שחיתות הולכת וגואה, עד כמה נחוצות לנו כיום תובנות העומק שלו כאדם, לעצירת סחף השחיתויות.

הספר "התפכחות" שכתב הפרשן הפוליטי הוותיק דן מרגלית (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2009) מתאר את מה שתיאר כהתפכחותו מחברו הקרוב דאז, ראש הממשלה אהוד אולמרט, ומן הפוליטיקה הישראלית שהפכה מושחתת.

במקביל לתיאור המצב הפוליטי תיאר מרגלית את המציאות הביטחונית, ובכלל זה האינתיפאדה השנייה. לתפיסת מרגלית, "בהיתקלם אפילו בנחישות ישראלית קלה פנו הפלשתינים בקלות יחסית אל ההדק. בשנות ה־90 עשו כן במאבק אלים למנוע את פתיחת מנהרות הכותל. ביום ה"נכבה" במאי 2000 – עוד לפני ועידת קמפ דייוויד בהשתתפות ביל קלינטון, ברק וערפאת – חידשו את האש. סתם כך. הם הבעירו, בין השאר, את הצומת ליד בית־אל. באותו יום שוחחתי עם חתני דאז, אהרן חליווה, ששירת שם, ושמעתי בטלפון הנייד את הכדורים שורקים לידו. בצאתו ממכוניתו אמר לי בשקט כי מסוקי קרב צריכים להרגיע את האזור מן האוויר. הירי נמשך. לפתע "תקרית" מקבלת משמעות אחרת. הפעם היא נגמרה בשלום.
רק כשהופיע מקץ תשע שנים ספרו של תת־אלוף גל הירש "סיפור מלחמה, סיפור אהבה" עמדתי על משכן של אותן דקות. הירש פיקד על הפעולה כשנפצע מפקד כוח מג"ב שמעון דדון. "הכדור הזה נועד אליך," אמר לו דדון הפצוע. גם הירש סבר כי רצוי להפעיל שני מסוקי קוברה, וחליווה רץ אליו והירש הורה לו לפרוס את גדוד 202 של חטיבת הצנחנים, והמלחמה עוד התארכה עד רדת החשיכה, וצעירים ישראלים רבים הזיעו וסיכנו את חייהם ובלמו את הטרור, ואחר כך היתה כותרת בעיתון, אולי שתי כותרות, והפלשתינים שבו הביתה בידיים ריקות" (עמוד 226).

מרגלית מתח ביקורת נוקבת גם על התנהלות ישראל, בעיקר במהלך מלחמת לבנון השנייה ומבצע "עופרת יצוקה". מעניין שיחסו אז לרמטכ"ל גבי אשכנזי היה חיובי בהרבה בהשוואה לאופן שבו תיאר את רמטכ"לותו בספרו הבא, "הבור". מרגלית ראה במבצע "עופרת יצוקה" הזדמנות למוטט את שלטון החמאס, שלא נוצלה. הביקורת שלו בסך הכל בהקשר למבצע זה, מאוזנת. "היציאה למבצע "עופרת יצוקה" התנהלה בתנאי פתיחה קשים. התמיכה הבינלאומית היתה מצומצמת. הנחת היסוד הנכונה היתה כי יש להימנע ככל האפשר מפגיעה בחיילי צה"ל. המשמעות היתה שצה"ל עשה שימוש נרחב במטוסי חיל האוויר וויתר על הישגים קרקעיים רבים. מן הדקה הראשונה היה ברור כי אם ימשך המבצע זמן רב – בניגוד לרצונם של אהוד ברק וגבי אשכנזי – הוא יגרור לא רק גינויים מדיניים אלא גם מהלך לרתום את המערכת המשפטית הבינלאומית להכתים את ישראל" (עמוד 221).

השורה התחתונה של ביקורתו על המבצע נותרה מדויקת. "במהלך "עופרת יצוקה" צה"ל הביא את המגבלות החוקיות בחשבון, ונזהר על הקרקע והפריז מן האוויר. כשרצו ברק ואשכנזי לסיים, בעומדם על הסיבוכים העתידיים, לא מצאו באולמרט שותף לדעתם, והלחימה נמשכה. שוב חזר דפוס הפעולה מלבנון-2006: יותר מדי אש למבצע, פחות מדי להכרעה" (עמודים 222-221). ועדיין, היה זה מבצע מדוד שמיצה היטב את שניתן להשיג בהפעלת כוח.

ראוי לציין שבמקום אולמרט פנה מרגלית לתמוך בבנימין נתניהו, יו"ר הליכוד. יתכן ומרגלית נתניהו התרשם מהקו המדיני או מכך שכמו ברק גם נתניהו "היה קצין בסיירת מטכ"ל" (עמוד 248). אולי העריך את העובדה שנתניהו נדרש כמו אולמרט להתמודד עם הגרעין האיראני, שבאותה עת נראה כעומד להתממש. "כאשר נפוצו ידיעות ממקורות זרים כי ישראל תקפה מהאוויר את הכור הגרעיני בסוריה היה נתניהו מלא הערכה לאומץ לבו של אולמרט" (עמוד 251), שקיבל את ההחלטה ונשא באחריות. מנגד, כפי שניתן לראות ברבות השנים, האיום האיראני לא הוסר, כי אם גבר, ונתניהו רחוק מלהצטייר כנקי כפיים.

ספרו של מרגלית כתוב היטב, ונעים לקריאה. העובדות והפרשנות, נתונים במחלוקת.

ספר מיוחד במינו. יחיד בדורו כמעט. אין הרבה עיתונאים כדוגמת דן מרגלית, שביכולתם לכתוב על נושאים מיוחדים כאלה ועדיין להישמע אובייקטיביים ואמינים. התעסקותו רבת השנים של דן מרגלית מביאה לידי כך שעל הספר הנ"ל אפשר לסמוך בעיניים עצומות, כמעט. אבל מיד לאחר שמסיימים לקרוא את הספר, מיד עולה המחשבה " ובכן, יחסינו לאן?", מה קורה אחרי שמתפכחים? במה נשאר להאמין? או במי? האכזבה האישית של דן מרגלית מצמרת ההנהגה בארץ היא קשה ומעוררת דאגה. אם איש במעמדו רואה את הדברים בצורה כזאת, מה יהא עלינו?
ספר מעורר מחשבה, ותקוותי היא שהוא גם יעורר בלב העם, גם רצון לשינוי.

קצת מאכזב
אולי בגלל מינון יתר של שערוריות, וקריאה מרובה שלי של עיתונים, אני לא מופתע מהמידע וה"גילויים" שבספר.
ציפיתי להבין את התהליך הפסיכולוגי מלהיות חבר של נוכל ועבריןבמשך תקופה ארוכה, למתנגדו.
ותהליך זה לא בא לידי ביטוי מעמיק בספר.
אולי בגלל שהכותב הוא עיתונאי ולא סופר או פסיכולוג.
לדעתי, ערכו של הספר הזה ישתבח עם השנים, כי ממד האקטואליה ידהה ובמקומו נקבל תמונה סינאופטית של שחיתות שלטונית שבעתיד נדע אם נפתרה/התחזקה/ נשארה כמות שהיא(מחק את המיותר).

טיפל'ה ריכולותי ... אבל חוץ מזה חובה לכל מי שלומד תקשורת!