ביקורת ספרותית על התפכחות מאת דן מרגלית
ספר לא משהו

---

הספר "התפכחות" שכתב הפרשן הפוליטי הוותיק דן מרגלית (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2009) מתאר את מה שתיאר כהתפכחותו מחברו הקרוב דאז, ראש הממשלה אהוד אולמרט, ומן הפוליטיקה הישראלית שהפכה מושחתת.

במקביל לתיאור המצב הפוליטי תיאר מרגלית את המציאות הביטחונית, ובכלל זה האינתיפאדה השנייה. לתפיסת מרגלית, "בהיתקלם אפילו בנחישות ישראלית קלה פנו הפלשתינים בקלות יחסית אל ההדק. בשנות ה־90 עשו כן במאבק אלים למנוע את פתיחת מנהרות הכותל. ביום ה"נכבה" במאי 2000 – עוד לפני ועידת קמפ דייוויד בהשתתפות ביל קלינטון, ברק וערפאת – חידשו את האש. סתם כך. הם הבעירו, בין השאר, את הצומת ליד בית־אל. באותו יום שוחחתי עם חתני דאז, אהרן חליווה, ששירת שם, ושמעתי בטלפון הנייד את הכדורים שורקים לידו. בצאתו ממכוניתו אמר לי בשקט כי מסוקי קרב צריכים להרגיע את האזור מן האוויר. הירי נמשך. לפתע "תקרית" מקבלת משמעות אחרת. הפעם היא נגמרה בשלום.
רק כשהופיע מקץ תשע שנים ספרו של תת־אלוף גל הירש "סיפור מלחמה, סיפור אהבה" עמדתי על משכן של אותן דקות. הירש פיקד על הפעולה כשנפצע מפקד כוח מג"ב שמעון דדון. "הכדור הזה נועד אליך," אמר לו דדון הפצוע. גם הירש סבר כי רצוי להפעיל שני מסוקי קוברה, וחליווה רץ אליו והירש הורה לו לפרוס את גדוד 202 של חטיבת הצנחנים, והמלחמה עוד התארכה עד רדת החשיכה, וצעירים ישראלים רבים הזיעו וסיכנו את חייהם ובלמו את הטרור, ואחר כך היתה כותרת בעיתון, אולי שתי כותרות, והפלשתינים שבו הביתה בידיים ריקות" (עמוד 226).

מרגלית מתח ביקורת נוקבת גם על התנהלות ישראל, בעיקר במהלך מלחמת לבנון השנייה ומבצע "עופרת יצוקה". מעניין שיחסו אז לרמטכ"ל גבי אשכנזי היה חיובי בהרבה בהשוואה לאופן שבו תיאר את רמטכ"לותו בספרו הבא, "הבור". מרגלית ראה במבצע "עופרת יצוקה" הזדמנות למוטט את שלטון החמאס, שלא נוצלה. הביקורת שלו בסך הכל בהקשר למבצע זה, מאוזנת. "היציאה למבצע "עופרת יצוקה" התנהלה בתנאי פתיחה קשים. התמיכה הבינלאומית היתה מצומצמת. הנחת היסוד הנכונה היתה כי יש להימנע ככל האפשר מפגיעה בחיילי צה"ל. המשמעות היתה שצה"ל עשה שימוש נרחב במטוסי חיל האוויר וויתר על הישגים קרקעיים רבים. מן הדקה הראשונה היה ברור כי אם ימשך המבצע זמן רב – בניגוד לרצונם של אהוד ברק וגבי אשכנזי – הוא יגרור לא רק גינויים מדיניים אלא גם מהלך לרתום את המערכת המשפטית הבינלאומית להכתים את ישראל" (עמוד 221).

השורה התחתונה של ביקורתו על המבצע נותרה מדויקת. "במהלך "עופרת יצוקה" צה"ל הביא את המגבלות החוקיות בחשבון, ונזהר על הקרקע והפריז מן האוויר. כשרצו ברק ואשכנזי לסיים, בעומדם על הסיבוכים העתידיים, לא מצאו באולמרט שותף לדעתם, והלחימה נמשכה. שוב חזר דפוס הפעולה מלבנון-2006: יותר מדי אש למבצע, פחות מדי להכרעה" (עמודים 222-221). ועדיין, היה זה מבצע מדוד שמיצה היטב את שניתן להשיג בהפעלת כוח.

ראוי לציין שבמקום אולמרט פנה מרגלית לתמוך בבנימין נתניהו, יו"ר הליכוד. יתכן ומרגלית נתניהו התרשם מהקו המדיני או מכך שכמו ברק גם נתניהו "היה קצין בסיירת מטכ"ל" (עמוד 248). אולי העריך את העובדה שנתניהו נדרש כמו אולמרט להתמודד עם הגרעין האיראני, שבאותה עת נראה כעומד להתממש. "כאשר נפוצו ידיעות ממקורות זרים כי ישראל תקפה מהאוויר את הכור הגרעיני בסוריה היה נתניהו מלא הערכה לאומץ לבו של אולמרט" (עמוד 251), שקיבל את ההחלטה ונשא באחריות. מנגד, כפי שניתן לראות ברבות השנים, האיום האיראני לא הוסר, כי אם גבר, ונתניהו רחוק מלהצטייר כנקי כפיים.

ספרו של מרגלית כתוב היטב, ונעים לקריאה. העובדות והפרשנות, נתונים במחלוקת.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על התפכחות