ביקורת ספרותית על מגרה וסוחר היין מאת ז'ורז' סימנון
ספר מעולה

---

פקד מגרה הוא בלש כלבבי. הוא אמנם מעשן כבד, אך אשתדל לא לזקוף זאת לרעתו. הפקד מגרה הוא לא גיבור על כמו ריצ'ר, לא אלגנטי ושנון כמו פנדורין, הוא לא גאון כמו הולמס ולא שיכור מטורף כמו הארי הולה. אז מהו? הוא פשוט מפקד משטרה ממש טוב. אין לו רעיונות מטורפים ומזימות מתוחכמות (על אף כי המציא שיטת חקירה בשרשרת שאף נקראת על שמו), אך הוא לא מאמין בישיבה במשרד ושליחת בלשים לזירות החקירה. הוא מאמין בעבודת רגליים, הוא לא מתעצל ומגיע לכל זירה, גובה עדויות מעדים כאחרון החפ"שים והולך להודיע למשפחות של הקורבנות על האסון.

עלילת הרצח בשני הסיפורים שגרתית למדי, לא משהו לספר עליו הביתה, לכן אנשים שמחפשים ריגוש הכה אופייני לספרי מתח עשויים להשתעמם. גם מגרה עצמו לפעמים משתעמם מהבנאליות של הרצח ומחפש מפתח דווקא בנפשו של הרוצח. הספר מאוד ריאליסטי, בניגוד לרוב ספרי מתח בהם בלשים, גיבורי על, פרוצים ללא תגבורת ובהינף אגרוף ברזל מחסלים את הרעים. החקירה נתקעת ומחפשים כיוון אחר, מתייאשים וממשיכים הלאה.

כמו שאמרתי מגרה הוא לא ריצ'ר, הוא לא אוכל, אלא סועד את ארוחותיו, הוא לא מעשן, אלא מפטם את מקטרתו, לא שותה, אלא לוגם (אם כי כאשר אוספים את הלגימות שלו לאורך היום, ניתן להניח שהכבד שלו לא יחזיק עוד שנים רבות), הוא לא מקלל, אלא נוזף וכמובן שהוא ג'נטלמן מושלם ומתייחס בכבוד גם לנתעבים שבפושעים. הפקד מגרה נשוי באושר, טוב, אולי לא באושר, אך לפחות בכבוד. אין לו ילדים, אך הוא קורא לבלשיו - ילדי וקטני (מון פטי נשמע טוב יותר בצרפתית), הוא חולה בדיוק כמו כל הגברים (בלתי נסבל, תנחומיי לגב' מגרה), מתייסר, אך בסופו של דבר פותר את התעלומה ומגיש את הרוצח לתובע על מגש של זהב. כל זה כמובן על רקע הפריז של תחילת מאה העשרים, מזג אוויר סגרירי ובארים אפופי עשן.
מומלץ בחום!

» ביקורות נוספות של נתי ק.
» ביקורות נוספות על מגרה וסוחר היין