"נשמה אבודה משוטטת ברחובות. אף אחד לא שם לב אליה כי היא בלתי נראית ובלתי נשמעת. התנועות שלה מאופקות מאוד והזעקות שלה אילמות כי כבר מזמן היא לא מנסה לעשות רושם על שום אדם. היא מתגלגלת לכאן ולכאן כמו שקית נייר קרועה שאף אחד לא צריך אותה, כי מי צריך שקיות קרועות ונשמות אבודות, היא למדה לחיות בלי רחמים ובלי אהבה".

הקטע הזה ממחיש אולי יותר מכל את שעובר על גיבורו של הספר הזה, שאול ירושלמי שמו, אלמן בודד בן 49 שאינו מאמין בעתיד למרות היותו אדם מאמין מפני שאיבד את אשתו כתוצאה מניתוח לב שכשל וחי רק את זכרה. את עבודתו בספרייה הוא כבר אינו אוהב ורוצה לפרוש ואם לא די בכך הוא מאבד גם את אחותו בתאונת דרכים. הוא חי וניזון בעיקר מזיכרונות העבר ע"י ביקור בבית דודו ובית אשתו לשעבר שם הוא מוצא מעט חמלה ונחמה.

את אריה רודריגז, סופר ישראלי תושב ירושלים לא הכרתי עד כה ונדמה לי שגם אתם לא שמעתם עליו, אז החלטתי לתת לו במה מפני שספרו האחרון נגע ללבי. בכריכה האחורית לא נרשם כלום למעט מספר משפטים מאת חיים באר (כנראה על מנת לקדם את שיווקו) לא שזה מפריע, אבל היה רצוי לספר ולו במעט על תוכנו למי שחשב לשים את ידו על הספר. אילולא לקחתי את הסיכון הבקורת הזאת לא היתה עולה לאוויר וחבל.

זה סיפור עצוב, יש בו פרטים אוטוביוגרפים, מן האקזיסטנציאליזם וחיפוש אחר מזור לתחלואי החיים. הוא מספר לנו את מה שאנחנו כבר יודעים, אבל גם נותן לנו להרגיש מה יקרה אם...