ביקורת ספרותית על ניאוף קטן מן הצד מאת קארול קלולו
ספר טוב

---

משה ירד מן ההר ופנה להמון המצפה: "החדשות הטובות" הוא אומר "שיש רק עשר דיברות. והחדשות הרעות - הניאוף עדיין כלול בהן". הבדיחה הזאת, הפותחת את הספר, היא בדיחה של גברים, לדעת קלולו. ניאוף, לדבריה, הוא נושא טוב לבדיחות מפני שזה עניין עצוב, וכמו שאר הדברים העצובים בחיים, גם הוא מצחיק מאד, לדעתה.

קלולו כתבה ספר על נואפים ונואפות. בספר הזה יש שני צדדים: הנואף - או הנואפת - תמיד תפוס/ה. הצד השני תמיד אוהב/ת. זו מין משוואה כזאת, שמסכמת, נראה לי, את חוויותיה של קלולו בנושא. ומהזווית הזאת הספר באמת כואב. הוא מתאר את יחסיהם שוברי הלב של מספר נשים וגברים, שלעולם יתנפצו על קיר המציאות העגומה. הם לעולם לא יגשימו את מה שהרומנטיקה המערבית שלנו מתארת כחיים: לא בתוך זוגיות בה הם מאויימים תדיר על ידי בגידת בן או בת הזוג, ולא במסגרת רומן מהצד בו תמיד צד אחד ירצה יותר, ולא יוכל לקבל את מה שירצה מהצד השני.

מה שקלולו - שמהכריכה האחורית הבנתי שהיתה כעשרים שנה עיתונאית בבריטניה, ומהתמונה נראית אשה נאה מאד - כתבה פה זה ניסיון להבין את מה שאי אפשר להבין במערכות יחסים של בני אדם: הלמה. למה אם שני בני אדם נקלעים לקשר רומנטי אי אפשר להמשיך לפיתרון המתבקש ביותר (כי לאחד מבני הזוג יש בן זוג שהוא לא מתכוון להיפרד ממנו, למשל) למה אין באמת אחוות נשים (כי הצורך העז להיות עם אותו גבר מוחק את האהדה שהיא חשה לבת זוגו, למשל) למה "הכבוד" אינו נותן מענה לדילמה (כי למרות הכל הוא אינו חלק במשוואה, למשל) ולמה חברות עמוקה בין נשים אינה נותנת מענה לאומללות מהסוג הזה.

הספר מעניין למדי וכתוב מצויין.. הוא יותר תאורי מסיפורי, לפעמים נראה מעט מנוכר, כאילו הוא סיפור אוטוביוגרפי שאני חושדת שהוא כזה. הדמויות - למעט דמותה של רוז, המספרת את הסיפור בגוף ראשון - אינן מפותחות וקלולו מסתפקת בתאוריהן ומניחה לקוראים למלא את החללים.
הייתי בספרייה וראיתי את הספר הזה, שיצא בעברית ב 1992 ולא שמעתי עליו קודם. "מה את יודעת עליו"? שאלתי את הספרנית "קראתי אותו מזמן. אני זוכרת שהוא היה ספר טוב, אבל לא זוכרת כלום ממנו", היא ענתה. ואני חוששת שלמרות שהנושא מעניין - נראה לי - כל אחד, בעוד זמן מה זו תהיה גם תשובתי, למי שישאל אותי עליו.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על ניאוף קטן מן הצד