ביקורת ספרותית על בר-לב - ביוגרפיה מאת כרמית גיא
ספר טוב

---

"מפקד מאה אחוז בסדר, הוא אחד שלא עושה כלום, והכול בסדר. מפקד חמישים אחוז בסדר הוא אחד שעובד כמו חמור, והכול בסדר. מפקד חמישים אחוז לא בסדר, הוא אחד שלא עושה כלום, ושום דבר לא בסדר. מפקד מאה אחוז לא בסדר, הוא אחד, שעובד כמו חמור ושום דבר לא בסדר" (סולם בר־לב לדירוג מפקדים, עמ׳ 154).

הספר "בר־לב – ביוגרפיה" (הוצאת עם עובד, 1998) מאת כרמית גיא מביא את סיפורו של חיים בר־לב, הרמטכ"ל השמיני של צה"ל. בגב הספר נכתב כי: "דיבור איטי, קור רוח, שיקול דעת ומנהיגות בעת משבר, חוש הומור ו...אהבה יתרה לסוסים, אלה מסימני ההיכר שדבקו ברב־אלוף חיים בר־לב. מ"ליל הגשרים" של ימי הפלמ"ח, חזית הדרום במלחמת העצמאות, ועד למלחמת ההתשה לחוף תעלת סואץ, יצא שמו של בר־לב כמי שאפשר להפקיד בידיו משימות קשות ומסוכנות, והוא יוציאן אל הפועל בתבונה ובשלווה וישרה בטחון על סביבותיו". ואכן מקריאת הביוגרפיה נראה כי פסקה זו מדויקת בתכלית.

בר־לב היה מהמפקדים קרי־הרוח בתולדות צה"ל. בינואר 1970 יצאה לדרך הפשיטה על האי שדוואן בתדריך למשתתפי המבצע אמר הרמטכ"ל בר־לב: "המצרים מרכזים כוחות ליד קאהיר, לכן נעשה להם משהו במקום אחר" (עמ׳ 187). הפשיטה החלה "בתקיפת מטוסי חיל האוויר את האי. מפקד הכוח המצרי וכמה מאנשיו נהרגו. בשלב השני הנחיתו מסוקים כוח של צנחנים. התפתח קרב קשה, שבמהלכו נדרש גם סיוע אווירי. שלושים ושש שעות שהה הכוח באי ואסף נשק ותחמושת רבה" (עמ׳ 187). המצרים ביקשו "להחיש תגבורות לאי, אך לשווא. תשעה־עשר חיילים מצרים נהרגו, ויותר משישים נלקחו בשבי. לצה״ל היו שלושה הרוגים ושישה פצועים. בתולדות צה"ל לא היתה עוד תקופה של פעילות קומנדו אינטנסיבית כמו באותם ימים"(עמ׳ 187).

חיים ברוצלבסקי, לימים בר־לב, נולד ב־1924 באוסטריה וגדל ביוגוסלביה (לימים נהג בישיבות מטכ"ל לשוחח בסרבית עם חברו מהפלמ"ח דוד אלעזר). ב־1942 התנדב לפלמ"ח: "בשעת אימון הסתער עליו אחד החניכים, חבר כפר סאלד, "ובמקום להכניס את הכידון לתוך הטבעת, החכם הזה הכניס לי אותו לרגל," סיפר. החניך נבהל עד עמקי נשמתו, וחיים אמר לו בדיבורו האטי והשקט, "שלוף!" כנוסח הפקודה הידועה, והוא שלף" (עמ׳ 29). עד מהרה היה ברור "בפלמ"ח כולו, שבפלוגה ד׳ יש אחד, שמדבר לאט ואינו מתרגש מכלום" (עמ׳ 29). 

מבצע אחד בו לקח בר־לב חלק מדגים את קור־רוחו, ירידתו לפרטים ומנהיגותו השקטה. היה זה "מבצע מרכולת" שנודע גם כליל הגשרים והתרחש ב־16.06.1946. בר־לב היה אז מפקד פלוגה ד׳ של הפלמ"ח בבית השיטה ונקרא לשוב לבית־הערבה ולפקד על המשימה המורכבת ביותר במבצע – פיצוץ גשר אלנבי. לדבריו, "הפעולה עצמה היתה מורכבת. "בנינו מודל, תרגלנו, נעזרנו באנשי תגבורת שהכינו את חומר הנפץ. הבעיה היתה, שמי שלש את החומר והכין אותו זמן רב, היה נתקף בחילה ולא היה כשיר לפעולה. לכן טיפלו בכך אחרים. את המטען נשאו עשרים חבר'ה מה׳רזרבה׳ של הפלמ"ח" (עמ׳ 38). הוא סיפר כי "כל אחד נשא תרמיל ובו 15 ק"ג. הם היו בכושר פחות מהפעילים, והתאמנו במיוחד למשימה זו. משאית ממפעלי ים המלח הובילה אותנו למרחק כארבעה קילומטרים מהגשר, ירדנו והתגנבנו למקום. השומרים על הגשר הבחינו ברחש, שאלו, ׳מן האדה׳, ופתחו באש. עשינו את הפעולה בריצה" (עמ׳ 38). 

בעת שנמלטו בריצה "נשמע פיצוץ ופרצה אש של ממש. מעבר לכביש היתה משטרה בריטית. היה להם זרקור ומכונת ירייה על הגג. הם פתחו באש וריססו את כל השטח. שני שומרים היו על הגשר, אחד נפגע ואחר השליך רימונים. גם אנחנו זרקנו רימונים, והיתה מהומה גדולה" (עמ׳ 38). אז ניתק הכוח מגע ונסוג בהצלחה עד לבית־תרבה, ובהמשך, במסע בן לילה אחד לרמת רחל. פעולה מרשימה בכל קנה מידה.

במלחמת העצמאות פיקד על הגדוד התשיעי של חטיבת הנגב במבצע "חורב". במבצע הגה בר־לב הגה תכנית מפתיעה לכיבוש מוצבי אום־כתף באמצעות פלוגת רגלים בפיקוד אברהם "ברן" אדן, שתתקוף את המוצב מכיוון המצוק שנחשב בלתי עביר: "בהגיעם למתחם אום־כתף, מרחק עשרה קילומטרים מאבו־עגילה, ספגה אחת המשורייניות פגיעה ישירה ועלתה באש. משוריינית אחרת שקעה בחול. אמבולנסים פינו את הפצועים מראש השיירה אחורה. במאסף התקדמה פלוגת הרגלים של ברן מגדוד 7. לפתע נקרא ברן לבוא אל המג"ד בראש הטור. ליד זחל"ם הפיקוד מצא את בר־לב מוקף חיילים שביקשו להשתחרר מהמשימה בגלל מיחושים ממיחושים שונים. "הקור המדברי של ימי דצמבר היה עז ובר־לב ישב ליד מפלט הזחל"ם", נזכר ברן" (עמ׳ 70). 

בר־לב, סיפר ברן, שמח לבואו "והסביר לו מדוע הוא אינו יכול להשתהות והוא חייב "לפתוח את הפקק" עם הפלוגה שלו. ברן תהה, על שדווקא עכשיו אנשיו המותשים נבחרו למשימה, אך קיבל את הדין. אלה, מקצתם עולים חדשים שהתקשו בהבנת הפקודות, קיבלו את הפקודה החדשה ברוגז. תוך כדי התקדמות נשמעו קולות ירי וכמה אנשים נפלו. "אך לפני שנתתי את פקודת ההסתערות שמעתי צעקות: זא־רודינה זא־סטלינה [למען המולדת, למען סטלין!], קריאת הקרב של הצבא האדום," נזכר ברן בחיוך. ההסתערות הושלמה, אבו־עגילה נכבשה, והכוח התקדם לעבר אל־עריש. תקיפת גדוד 9 את אבו־עגילה נחשבת עד עצם היום הזה לדוגמה לקרב חפוז ותקיפה בעקבותיו, שנלמד בכל הקורסים למפקדי פלוגות וגדודים בצה"ל" (עמ׳ 71).

בשנות החמישים היו פעולות התגמול, "שבוצעו בעיקר בידי יחידת הצנחנים 101 וגדוד 890 בפיקודו של אריאל שרון. שאר חטיבות הרגלים, גולני וגבעתי, התקשו להתחרות במוניטין שיצאו לצנחנים. רמת הלחימה שלהם היתה ירודה, ונחישותם של המגויסים לקתה בחסר" (עמ׳ 83). כשבר־לב מונה למח"ט גבעתי הוא פעל לשנות זאת. "הכנסנו בהם מוראל וגאוות יחידה" (עמ׳ 84), סיפר על הצעדים לשיפור רמת חיילי החטיבה. הישגו הגדול הטלת מבצע "ירקון" סיור מודיעין בסיני בטרם מבצע קדש על גבעתי. בסוף "הכריע הרמטכ"ל, דיין, בעד גבעתי ומפקדה, בר־לב, מה שהחריף אף יותר את המתיחות בינו ובין מפקד הצנחנים, שרון, שהיה בטוח שאנשיו, ורק הם, מסוגלים להוציא משימה נועזת שכזו אל הפועל. גם כעבור יותר מארבעים שנה הודה שרון, כי כעס על העדפתו של בר־לב על פניו" (עמ׳ 84). המבצע היה מוצלח.

אולם, ניכר כי שעת המבחן הגדולה שלו היתה במלחמת יום הכיפורים. יום לאחר שפרצה עלה לפיקוד הצפון לבקשת דיין ודדו. "את שהתרחש שם תיארו כמה מהנוכחים. הוא נכנס לחדר, נקי ומצוחצח, ביקש לנתק את כל מכשירי הקשר, ובדממה שנפלה על החדר ההומה, ביקש כוס תה" (עמ׳ 241). הדופק ירד. אז שוחח "מילים עם הנוכחים, ואט אט הורה לשוב ולחבר את מכשירי הקשר, בזה אחר זה" (עמ׳ 242). כשעתיים לאחר שהגיע לפיקוד הצפון, בעקבות התרשמות לטובה מהמצב, כבר "דיבר בר־לב על החזרת המצב לקדמותו והתקפת נגד, בהתאם לתכניות המקוריות בפיקוד, כבר למחרת בוקר" (עמ׳ 242). וכך היה. 

אלוף פיקוד הצפון, חופי, אמר כי בר־לב היה אצלו במשך כמה שעות. "בנו תילי תילים, כאילו הוא בא להציל אותנו. אך כל איש צבא מבין, שתכניות מבצעיות שהוכנו זמן רב, לא משתנות בן רגע. הוא לא היה צריך להציל את פיקוד הצפון"(עמ׳ 243). אכן, הפיקוד שלט במצב הקשה, והפך במהירות את הקערה על פיה.

בפיקוד הדרום המצב היה שונה. דדו ודיין הסכימו שגורודיש לא עומד בלחץ. "צריך שיהיה שם מוח יוצר, פורה, שיעזור לנו לצאת מזה" עמוד (עמ׳ 251), אמר דיין. "אפשר לשים את חיים בר־לב" עמוד (עמ׳ 251), השיב דדו וכך היה. בסיום הדיון שבו גיבש הפיקוד את העמדה כי יש לצלוח אמר בר־לב כי הוא הולך לישון. "גנרל עייף הוא גנרל מטומטם" (עמ׳ 258), נהג לומר. בר־לב חזר כעבור שלוש שעות, סיפר יעקב חסדאי, רענן, מסורק ומקולח. היתה לכך השפעה מרגיעה על הכל.
זה משפט שנהגתי במלחמה בעזה לצטט לא פעם למפקד גדוד הצנחנים מילואים שבו אני משרת, כדי להכריח אותו ללכת לישון. זה עבד.

בר־לב היה מי שהציג לממשלה, לבקשת הרמטכ"ל, את תכנית הצליחה. לדבריו עמד על כך "שהצליחה היא המהלך היחיד שיכול להביא את המצרים להפסקת אש" (עמ׳ 258). הוא שכנע אותם. למרות שבמועד הצליחה, ליל ה־15/16 באוקטובר 1973, נקלעו הכוחות לקשיים בר־לב נותר איתן בדעתו. "בכל מקרה, זה הלילה. בטוח!" (עמ׳ 263). 

"שרון כינס את מפקדיו לקבוצת פקודות, שהתעכבה בגלל התקפת אוויר מצרית, ופרש לפניהם את התכנית לנצל את קו התפר החשוף" (עמ׳ 263), שאותר בין הארמיות, "ולצלוח את התעלה בלילה, קודם שיבינו המצרים מה קורה" (עמ׳ 264). במקביל ללחימה עזה בתנאים בלתי אפשריים של חטיבת השריון 14, "לבסוף עלה בידי כוח צנחנים לצלוח את התעלה באופן מאולתר ולעבור לגדה המערבית" (עמ׳ 264). החל המפנה בחזית הדרום. ניכר כי לצד שרון, הסוס הדוהר, היה דרוש שם בר־לב כמפקד החזית. השילוב (עם דדו ודיין מעל) הצליח.

גיא הוציאה מתחת ידה ספר מרתק, גם אם לא חף מטעויות, על מפקד גדול. העדות מהימנה ביותר על איכותו כמפקד היא כי "שישה אלופים נשאו את הארון. בבאים, אלופים במילואים, ידידים ויריבים של בר־לב, בהם אריק שרון. הוא ניצב מול הקבר מכוסה הפרחים, התמתח והצדיע" (עמ׳ 347). למרות החיכוכים ידע שרון להעריך את מפקדו.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על בר-לב - ביוגרפיה