ביקורת ספרותית על ליל מאת עליזה גלקין-סמית
ספר טוב

---

"אין לי ארץ אחרת
גם אם אדמתי בוערת
רק מילה בעברית חודרת
אל עורקיי, אל נשמתי
בגוף כואב, בלב רעב
כאן הוא ביתי."( אהוד מנור)
אני מניחה כאן אקדח , אל תדאגו אני אשתמש בו בקרוב.
לפני שנים רבות , בצריף מט ליפול על הר טרשים קרח נולדה לה ילדה . אף כוכב לא האיר באותו לילה והוא גם לא זרח עבורה שנים רבות. אבל מהרגע בו הגיחה לאוויר העולם , החושך עשה לו משכן קבע בליבה ונשמתה של אמה שהעניקה לה בתמורה את השם ליל.
סיפור חייה של ליל זורם בתוך סיפור הקמת המדינה, כדי שליל תקבל מספיק אוכל , הוריה גנבו מזון לעגלים. העוני המחפיר של משפחתה , זימן לה ילדות של קוצים ודרדרים שהיתה נחלתם של לא מעט משפחות חלוצים באותה תקופה התקופה.
נראה כי חוויות ילדותה משמשות להעברת ביקורת חברתית על אוכלוסיית העולים, מי שהסתדר והתעשר היו אלו שהצטרפו לשורות מפא"י ועברו להתגורר במושבים ובקיבוצים שבשליטתה .מי שלא היה שותף להשקפת חייהם, נותר מאחור במושב שכוח האל, לחיים של עבודת פרך ועוני.
לא במקרה , כל מי שהציל את ליל מנסיבות חיים אכזריות ומכמירות לב , היו "תושבי חוץ " שהקימו מובלעה תרבותית ושמרו באדיקות על אורח החיים הארגנטינאי . סבה וסבתה הגיעו מארגנטינה לגדל אותה ואת שני אחיה ככל שאמם שקעה לתוך החושך הנפשי שלה, ליל בעצם מתחנכת ושואפת לקרבה את מורשת הגאוצ'ו ( איכר) של סבה ואת שפת האם שלהם.
חייה בישראל מלווים בשתיקה רועמת , ליל היא ילדה שתקנית,מבחירה היא נמנעת מלדבר בעברית , אך שותה בשקיקה את שפת "סבתסבא" והעלילה משובצת בקטעי שירה בשפה ספרדית/ ארגנטינאית בניב השפה הילידית קיצ'ואה .
החושך המאפיין את אמה המאופיין בקוים חרדיים – פאנטים , מרמז על חברה חשוכה אשר בזה לכל סממן מהתרבות הארגנטינאית ממנה באה , ושוקעת באורח חיים חרדי וגם לא ציוני במיוחד . לעומת משפחתה המפולגת , האב החלוץ לעומת אמה המתחרדת , ליל זוכה בשלב מאוחר יותר למשפחה צרפתית מאמצת שהכירה בילדותה במושב. משפחה משכילה ואמידה זו מסרבת לשלם באושרה על מנת להפריח את השממה וחוזרת לחייה הקודמים בפריז.

ליל גודלת לתוך מאבק עז בין הישראליות המתגבשת לעומת המורשת הארגנטינאית העשירה המושתקת .
ליל מבינה מהר מאוד שכדי לראות את האור ולפרוח יש להתרחק כמה שיותר מישראל. כל מי שהתנגד או ברח חזרה לארצות המוצא הוא זה שמציל את חייה של ליל ומשפחתה שוב ושוב.
האמירה הלא משתמעת לשתי פנים אודות החיים בישראל והמחיר הכבד שאותן משפחות עולים התבקשו לשלם על מנת להפריח את השממה היא לא אמירה מקובלת או נפוצה בהקשר של אותה תקופה או כדרך אפיון עיקרית לחיי החלוצים. אבל כאן גם עקב האכילס שלו לטעמי, מהרגע בו ליל שוקעת בחייה החדשים ,צפים ועולים הגעגועים לחיים בישראל , אם כי לא ברור למי או למה היא באמת מתגעגעת.
האם זה נובע מחשש של המחברת לבוא עם אמירה אנטי- ישראלית כה חריפה? האם זה נסיון לעגל פינות ולשמור על עמימות שתשמח את המיינסטרים של קהל הקוראים הישראלי?

הניגוד החריף בין השיר של מנור, לנרטיב של ליל מספר לנו על אופי החברה החלוצית ועל האתוס הדורש את מחיקת העבר התרבותי של העולים החדשים ובכך גורם לסבל מיותר , הריסת משפחות וכשלון ליצור אלטרנטיבה תרבותית ראויה .לדעתי כישלון זה הוא התשתית לחוסר היכולת לשמר נרטיב תרבותי משותף לחברה הישראלית גם כאן ועכשיו ב2014.

» ביקורות נוספות של נעמה 38
» ביקורות נוספות על ליל