מי צריך ערפדים ונערות חסרות כוחות על שנלחמות בנשקים כשיש אנשי זאב??
תמיד אהבתי אנשי זאב.. סליחה, נוטרים ורק חיכיתי שיוציאו לזה ספרים ושינטשו קצת את כל נושא הערפדים והעולמות העתידניים המחולקים סטייל משחקי הרעב ומפוצלים ואני שמחה שזה סוף סוף קרה! צל-לילה זה אחלה התחלה לכל התקדמות הנושא הזה של אנשי זאב שהיה חייב להגיע מתי שהוא

מומלץ לכל חובבי הז'אנר של העל טבעי ובאופן כללי לבני נוער שמתים לשינוי מרענן אחרי כל הספרים שבתכלס די דומים אחד לשני
באופן כללי מומלץ לכולם!

אז התחלתי לקרוא את הספר לפני שלוש ימים וסיימתי אותו היום..
חשוב לי לציין שזו הפעם השנייה שלקחתי את הספר מהספרייה.. בפעם הראשונה לא היה לי דחף או סיבה ממשית לקרוא את הספר אז לא קראתי אותו (מחפשים את אלסקה? מישהו?)
אבל לקחתי 4 ספרים מהספרייה, קראתי 2 והגעתי למצב שנשארו לי 2 התחלתי לקרוא ספר אחר וקלטתי שהוא משעמם ברמות אז התחלתי את "מורדים" הספר השני בסדרת הספרים המוערכת יתר על המידה -אבל עדיין טובה- מפוצלים.

אבל למי אכפת מההקדמה הזאת?! אז נעבור לביקורת שסביר להניח שתכיל ספויילרים

התחלתי את הספר אחרי שקראתי מכאן כמה ביקורות.. כול אחת מהן אמרה שטריס מתבכיינת ובעלת נטיות אובדניות ודי חשבתי שהם מגזימים. אבל אז. קראתי את הספר. וזה נכון, במשך כול הספר טריס מתבכיינת על כול דבר ובחצי ממנו היא רק מחכה להזדמנות שיש לה למות אבל כשהיא באמת מגיעה לזה היא פתאום נזכרת כמה בא לה להיות בחיים והיא כזה:
"רגע מה?" "לא לא בא לי למות" "פאאאק"
והיא הפכה לממש מטומטמת. יוצאת לה למשימות התאבדות כאילו כלום, שוברת הבטחות לטוביאס על ימין ועל שמאל, מדחיקה אבל בעוד תרוץ אידיוטי ועוד.. להגיד את האמת? גם בספר הראשון היא לא הייתה המועדפת עליי ואני מסכימה בהחלט עם מה שלין אמרה עליה בקטע שאני לא מוצאת עכשיו אבל אני בטוחה שהיא אמרה את זה
"טריס- מלכת הטרגדיה" בחיים זה לא היה יכול להיות נכון יותר.

עוד בעיה בספר זה שהורגים יותר מידי אנשים. אני נקשרת לדמויות ממש במהירות ואז הורגים אותם ואני כזה "לאאאאאאאאאאאאא"
קחו לדוגמא את מארלין- אהבתי אותה, היא הייתה מקסימה ומצחיקה ואהבתי את הקשר שלה ושל אוריה (שהופתעתי שהוא גם מפוצל, אגב) ואז פשוט גרמו לה להתאבד. במקרה הזה באמת שהייתי מעדיפה שטריס תציל את מארלין במקום את הקטור אח של לין
עוד דמות משנה שאהבתי והרגו זה פרננדו- הוא היה לפרקים מעטים אבל באמת שהתחברתי עליו. התחלתי לחכות שבספר הבא הוא כריסטינה יהיו זוג אבל לאאאא חייבים להרוג גם אותו נכון?
גם לין- לא מתתי עליה כמו על מארלין ופרננדו אבל די סימפתתי אותה והיא הייתה השבריר קומדיה הכמעט אחרון (חוץ מאוריה) אחרי שמארלין מתה.
ודרך אגב מארלין חשוב לי לציין שאהבתי את הקטע שבו מארלין מודה ברמזים שהיא הייתה מאוהבת במארלין, ופתאום שמתי לב לזה שכול פעם שמארלין ואוריה היו ביחד היא הייתה עצבנית עליהם.

הקשר של טריס וטוביאס עצבן אותי. היא מסכנת את החיים שלה כאילו כלום בלי לחשוב עליו, הוא באמת נשמה טובה ובאמת בן זוג נפלא והיא סתם מעצבנת. הוא נותן לה אולטימטום, היא שוברת אותו והוא סולח לה במהירות.
כול הספר הם גם פועלים לפי הסדר הזה: רבים>"אוי אני לא רוצה לאבד אותך">"אתה חייב לסמוך עליי">מתמזמזים להם וחוזר חלילה

ואני גם ממש חייבת להגיד משהו על הדמויות המשניות בספר אז בבקשה:
כריסטינה- משהו בה השתבש בספר. היא בהחלט "גור חולה אהבה" כמו שלין אמרה אבל משהו בה גם לכך שאוהב אותך פחות ממה שאהבתי בספר הראשון. וממש אהבתי אותה בספר הראשון.
פיטר- אני יודעת שאני אמורה לשנוא אותו, אבל לא יכולתי. יש לי חולשה לרשעים ציניים והוא היה כזה. הוא פשוט היה ציני באופן שגרם לי לחבב אותו.
ג'נין- לא התאכזבתי ממנה בכלל. אהבתי אותה בספר הזה ולהגיד את האמת? קצת חבל לי שהיא נהרגה. אהבתי את זה שהיא הייתה מכונה חסרת רגשות ובסוף נקודת השבירה שלה יותר הצחיקה אותי מאשר הבהילה אותי.
אוריה- ממש ממש ממש אהבתי אותו! אחת מהדמויות האהובות עליי בספר הזה ללא ספק.. פשוט בן אדם מקסים
כיילב- עוד אחת מהדמויות הכי אהובות עליי בספר. כן הוא בוגד בלה בלה בלה אבל לא יכולתי לשנוא אותו. ניסיתי, לא עבד. לא נורא.. אני עדיין אוהבת את כיילב יש לו מן השפעה כזאת עליי.. אולי בגלל שאני ממשיכה לראות אותו בתור אנסל אלגורט שמשחק אותו בסרט "מפוצלים" ואני אוהבת את אנסל אלגורט..
סוזן- אז נכון לא היה לה תפקיד גדול בספר והיא הייתה יותר אורחת מאשר דמות משנה אבל עדיין ממש אהבתי אותה, גם בספר הראשון עם הכמה משפטים שלה, ושמחתי שהרחיבו לה קצת את התפקיד בספר הזה. אהבתי גם את הקטע שלה ושל כיילב.
אלו הן הדמויות משנה שבלטו אצלי ונשארו בחיים (חוץ מג'נין כמובן)

הסוף השאיר אותי במתח מטורף! מי זאת לעזאזל אדית פריור/אמנדה ריטר הזאת?? (ניחוש שלי? סבתא של טריס.. או סבתא רבא), מה זה הארגון הלוחם למען הצדק והשלום? איך הם הכניסו אותם לתוך הגדר? ובקיצור מה לעזאזל קורה פה??

אז זהו לביקורת.. משפט לסיכום? אני לא יכולה לחכות ל"נאמנים" ספר ההמשך! שיש לי תחושה שהוא יהיה טוב יותר מהספר הזה.

ולסיכום הסיכום: קטע נחמד מהספר שגרם לי לצחוק:
"האקדח שלך בידך?" שואל פטר את טוביאס.
"לא" אומר טוביאס, "חשבתי שאירה את הקלעים מהנחיריים שלי, אז השארתי אותו למעלה."

יצא לי להיתקל במחפשים את אלסקה בארבע מקרים:
- הייתי בספרייה עם חברים וחיכינו למישהו.. מהשעמום התחלתי לקרוא את הספר.. קראתי אולי 2 עמודים
- חברה שלי המליצה לי על הספר והשאילה לי אותו אבל לא נגעתי בו
- הייתי בסנטר עם חברה אחרת והמוכר ממש התעקש שמחפשים את אלסקה זה ספר ממש טוב ששווה קריאה (על זה נדבר בהמשך)
- הייתי בספרייה לפני יומיים וראיתי את הספר וחשבתי לעצמי "טוב נו זה ספר של ג'ון גרין זה חייב להיות ממש טוב"

את הביקורת הזאת אני כותבת לכם שעתיים אחרי סיום הספר.. אחרי יומיים של קריאה (יום לכול חלק)
חשוב לי לציין שלפחות לי הכריכה זה הספר הראשון של ג'ון גרין והופתעתי לטובה.. לא ציפיתי שספר ראשון של מישהו יהיה כתוב בצורה כה שנונה וטובה.. אבל ההבדל בהחלט ניכר מאשמת הכוכבים (הספר המושלם והאחרון של גרין) הטוב יותר ממחפשים את אלסקה לפי דעתי לפחות.
אולי בגלל שהספר הזה יותר בוטה ופחות רגשני מאשמת, ותמיד הייתה לי חיבה לספרים מרגשים, אולי בגלל שהכול היה כול כך ברור שם (באשמת הבנתי את התובנות ואת המוסרי השכל בעצמי לדוגמא בעוד שבמחפשים אמרו לי מה התובנות כמו נבוט בראש) אבל למרות זאת די אהבתי את מחפשים. ברמה שאני יכולה לאהוב ספר עם מלא עישון, אלכוהול וסקס. (חברה שלי הייתה אוהבת זה מה שבטוח)

ברוב הביקורות פה אמרו שהדמויות לא אמינות.. אני לא בטוחה אם להסכים או לא שכן אני מכירה מספיק "אלסקות" ביצ'יות מוזרות וחכמות, מספיק "מפקדים" מגאניבים שדורשים מעצמם יותר מידי ומספיק "מיילסים" חנונים שמשתנים וצוברים ביטחון אבל גרין בהחלט כתב את הדמויות בצורה טיפה בוטה מידי לפחות לפי דעתי.

לפי התקציר של הספר, לפחות בפעם הראשונה שראיתי אותו, ציפיתי לדרמת נעורים נחמדה (הסיפור הקלאסי של בחור מנודה מגיע לבית ספר חדש, משתנה, מסתבך, מתאהב בבחורה הלוהטת) אבל הופתעתי לגלות גם מלא תובנות שדי ציפיתי להם אחרי קריאת אשמת הכוכבים, כמו התאוריה המבריקה של מיילס לזה שאנחנו מאמינים בחיים שאחרי המוות בגלל שאנחנו לא מסוגלים לעמוד בעובדה שאחרי שאהובינו ויקירינו מתים הם לא קיימים יותר.

אז אני אגיד לכם שהספר הוא אחלה, באמת ממש טוב, לא בטופ 3 של הספרים האהובים עליי אבל בהחלט שווה קריאה!
החווית קריאה הייתה טובה וגם היה ממש נחמד ללמוד מילים אחרונות של אנשים מפורסמים..

ולסיכום תנו לי לצטט את המילים האחרונות של תומס אלווה אדיסון- "זה מאוד יפה שם" (:

ספר טוב.. עושה חסד עם הסדרה הטובה

234 עמודים (ספר שלם) ביום אחד! שברתי את השיא האישי שלי ווהו
בכריכה האחורית הוא נראה כמו ספר בנות שטחי וקליל ובאיזה שהוא מקום הוא באמת כזה
אבל באמת שאהבתי! היה שווה את זה..
הדמות הראשית עצבנה אותי רוב הספר אבל בקטנה
חוץ מזה ספר טוב! אני אישית אהבתי

טוב זה הולך להיות חופר..

אז.... עשיתי החלטה שאני אקרא את הספר ורק אז אראה את הסרט ויהי מה! 3 פאקינג חודשים חיפשתי את הספר בספרייה שלי אבל הוא היה ארוז משום מה.. לפני שבוע אני מחליטה שאני אראה את הסרט כי במילא הספר ארוז ולא אמצא אותו בחודשים הקרובים
~יום אחרי זה~ מגיעה לספרייה, ספר מונח לו על ארגז, אני צועקת לעולם (בלב, בכול זאת ספרייה) שאני שונאת אותו
אז השאלתי את הספר למרות תחושת הכאב הפנימית שלי :<
ואז התחלתי לקרוא את הספר.. 400 עמודים 5 ימים כולל הפעמים שקראתי בבית הספר (עבריינית שכמותי)
לשם ההשוואה, באותו היום שסיימתי את הספר (אתמול) התחלתי וסיימתי ספר של 234 עמודים
לא יודעת אם זה היה בגלל שראיתי קודם את הסרט, הספר היה נחמד אבל לא יותר מזה.. באמת שציפיתי להרבה יותר מ"משחקי הרעב הבא" (ביקורות רשמיות) או "הספר שכבש את ארצות הברית" (הכריכה האחורית של הספר) או "הספר הכי מושלם אבר שקראתי" (חברה שלי)
אני התחלתי באמת "להישאב לספר" איפה שהוא בנוף הפחד של טריס או כשכריסטינה סיפרה לה על וויל
להגיד את האמת? המשכתי לקרוא אותו רק כי אמרו לי שהסוף שווה את זה וגם כי רציתי למחוק אותו מהרשימת קריאה שלי.. אני די בטוחה שאם הייתי מפסיקה לקרוא את הספר באמצע לא הייתי ממשיכה אותו
אבל שלא תבינו לא נכון! הספר טוב.. הרעיון מעולה אולי הכתיבה עצמה טיפה הרסה (נקווה שזה רק התרגום המזעזע שלנו)
(אמרו שם מלא פעמים "הו!" ומי אומר הו במציאות?)
הספר התקדם בקצב סביר- בניגוד למלא ספרים אחרים שמתחילים לאט והסוף ממש ממש מהיר
אין לי שום בעיה עם הספר.. אבל הוא לא נכנס לרשימת הטופ 10 שלי
ובואו אני אגיד לכם משהו על עצמי- אני אוהבת לפעמים יותר את הדמויות המשניות מהראשיות.. כך יצא שבספר הזה הטופ 3 של הדמויות האהובות עליי היו כריסטינה פיטר וויל.
ואני גם בדרך כלל אוהבת יותר את הזוגות המשניות מאשר את הראשי (טריס ופור) וכך יצא שאהבתי יותר את וויל וכריסטינה למרות שהקדישו לזוגיות שלהם עמוד אחד בקושי
ולמה? כי טריס ופור פשוט לא מתאימים! לא יודעת למה.. הם לא עובדים לי
~ספויילר~
נכון שטריס אמיצה, חכמה ומוכנה להקריב את עצמה (וואטאבר) אבל כן טריס- את אנוכית וכן! את אשמה במוות של אל! מבזק חדשות! גברת אני רוצה להיות מושלמת אבל עד אז אני אתבכיין כמה שבא לי
~סוף ספויילר~

ועכשיו אחרי כול זה לעלילה מקוצרת-
ביאטריס מפלג הקרבה עצמית עוברת לפלג אומץ לב, היא מפוצלת אז נשקפת סכנה לחיים שלה כול הזמן, היא עוברת מכשולים ובחירות קשות שישנו את חייה וזה הסיכום שלי

ועכשיו לפלגים-
אומץ לב- פשוט חבורה של פחדנים עם שרירים. אומץ לב זה לא הכוח הפיזי או לרצות לנצח בכול מחיר כמו שהיה בספר זה אומץ אמיתי! ובאיזה שהוא מקום כן.. אין הרבה הבדל בין אומץ לחוסר אנוכיות
אוריינות- מזכיר לי את השאלות אוריינות שהורידו לי עליהן נקודות במבחן במתמטיקה. פשוט חבורה של סנובים מתנשאים שחושבים שמגיע להם הכול כי האייקיו שלהם גבוה יותר משל אחרים
הקרבה עצמית- אנשים חביבים, קיצוניים מידי בשבילי, כי לפחות לפי דעתי הרצון להיות מאושר גם בעצמך זה לא אנוכי בכלל
כנות- אהבתי את האנשים שהגיעו מכנות. החוסר טקט שלהם מצחיק אותי אבל באמת שלא הבנתי מה התפקיד שלהם בממשלה או בכלל בספר
ידידות- לא הזכירו אותם כמעט אבל מהמעט (!) ששמעתי עליהם די סימפתטי אותם. אני די בטוחה שבמבחן ההתאמה היה יוצא לי ללכת אליהם

ולסיכום- סורי על החפירה.. ספר חביב נחמד בשביל להשאיל מחבר או מספרייה אבל לא לקנות. לא התלהבתי ספר סביר וקליל כשאין לך מה לקרוא

~ספויילר~ סיכום סרט- החסירו מהסרט מלא קטעים שדווקא אהבתי! כמו הסכין בעין של אדוארד, והזוגיות של כריסטינה וויל ועוד בקיצור סרט חביב לספר חביב ~סוף ספויילר~

יש ספויילר קטן בסוף

להגיד את האמת? ציפיתי מספר שקוראים לו ההתסברות הסטטיסטית לאהבה ממבט ראשון ויש לו כריכה כזאת להיות יותר רומנטי וקיטשי.. אבל עזבו את זה עכשיו
כשחברה שלי המליצה לי לקרוא על הספר חשבתי לעצמי אני חייבת לקרוא אותו כי חברה שלי לא קוראת ספרים והיא גם ממש לא אוהבת רומנטיקה.. אבל היא (!) אהבה את הספר אז חשבתי לעצמי למה לא!
אז אני חייבת להגיד.. באמצע הספר עשיתי הפסקה של כמעט שבוע וזה לא קורה לי הרבה.. הספר היה טיפה משעמם ולא התלהבתי במיוחד
אבל יכול להיות זה היה כי קראתי אותו מיד אחרי אשמת הכוכבים
אני לא אשקר, הספר היה חמוד ומקסים והרעיון עצמו והכתיבה היו אחלה אבל משהו בספר שיעמם אותי. אולי הסוף הצפוי?
בתור טיפוס של ספרי נוער ורומנטיקה כאלה זה היה נחמד אבל לא יותר מזה
באיזה שהוא מקום הדמות הראשית שם טיפה עצבנה אותי.. היא ריחמה על עצמה והייתה נואשת למדי בנוגע לאוליבר (לנסוע עד להלוויה של אבא של אוליבר בגלל הרצון לראות אותו שוב פעם.. נואש יותר מזה?) אבל לזכותה ייאמר שזה עבד לה.. עובדה בסוף הם נהפכו לזוג
הספר מנסה ללמד אותנו משהו על החיים.. שכול הזדמנות מביאה אהבת אמת ולא דבר יש סיבה.. אבל משום מה זה עדיין נראה לי לא ממש אמין להתאהב, להתנשק, לדעת הכול על בן אדם וכאלה ב24 שעות
אולי אני נשמעת ממורמרת אבל אתם יודעים שזה נכון.. ואני ילדה קיטשית ורומנטית מאוד שמאמינה באהבת אמת ואהבה ממבט ראשון

סיכום: ספר חמוד, תקראו רק אם אין לכם ממש משהו אחר לקרוא.. אולי תאהבו אותו יותר ממני

אחלה ספר.. נחמד להעביר איתו את הזמן.. אני אישית יודע שממש אהבתי את הספר הזה
הוא התמקד גם בבני נוער בישראל והיה די מציאותי איפה שהוא דבר שגרם לי ליותר הזדהות D:

דבר ראשון נתחיל בזה שבני נוער יכולים להיות אכזריים מאוד כשהם רוצים, הם יכולים לפגוע בך בלי לחשוב ולעשות מה שבא להם וזה ישעשע את הנפש המזורגגת שלהם.. בתור קורבן של התעללות (פחות משל האנה אבל עדיין) אני יכולה להגיד רק שתחשבו! כי כול דבר קטן שתעשו יכול להשפיע על אנשים אחרים..

ונעבור לספר:
מכירים את הספרים האלה.. שגורמים לך לחשוב ולהרגיש דברים? הספר הזה הוא אחד מהם..
די פחדתי בהתחלה לקרוא את הספר הזה כי התאבדות והכול אבל אני כול כך שמחה שקראתי אותו בכול זאת..

סקריה כללית:
קליי, goodie goodie, מגיע הביתה לחבילה עם 13 קלטות שהקליטה מישהי בשם האנה לפני שהתאבדה, כול קלטת מוקדשת לבן אדם בהוא אחת הסיבות למוות שלה ורק האנשים האלה "זוכים" לקבל את הקלטות. קליי במשך לילה שלם שומע את הקלטות ומבין דברים חדשים על מי שהייתה אהבתו הראשונה.

הסיבות מופיעות בסדר כרונולוגי, מהאירוע הראשון לאחרון שקרה ממש כמה ימים לפני שהתאבדה.
משהו שאני חייבת להגיד ל הספר זה שמי שאוהב הומור שחור ימות עליו! הספר מלא בהומור כזה..

בקיצור:
ספר מעולה, מותח, טיפה דיכאוני אבל רק טיפה, מזכיר טיפה את הסיפור של אמנדה טוד :( גרם לי לצמרמורות..