ביקורת ספרותית על Harry Potter and the Sorcerer's Stone (american edition) מאת J. K. Rowling
ספר מעולה

---

לכל אחד יש חלום. בין אם זה החלום להיות סופר טוב או זמר טוב, רופא או מדען שימציא משהו חדשני שישפיע על העולם, או סתם שהחיים שלו יהיו טובים עם כסף, בריאות, אישה וילדים.
אבל אני בטוח שלכל הילדים שקראו את סדרת ספרי 'הארי פוטר' מאת ג'יי קיי רולינג האדירה, יצא לחלום לא פעם ולא פעמיים (ואולי אף עשרות פעמים) שבהגיעו לגיל 11 שנים, יבוא אליו המכתב ההוא מהוגוורטס שיודיע לו שהוא קוסם ושהוא מוזמן לעבור בשערי בית הספר לכישוף ולקוסמות.
וגם אני, כשהייתי קטן, חשבתי על זה לא מעט. חשבתי על זה שאולי בעוד כמה שנים אפגוש את הארי, את רון, (ובכלל, את כל משפחת וויזלי הנחמדה) את הרמיוני, את האגריד הענק, את דמבלדור הקוסם הטוב שבקוסמים ואם אפשר אז גם את מקגנוגל, "המכשפה הטובה". ואולי אפילו את רוחות הרפאים אם הם יתנהגו בהתאם ולא יעשו שטויות.
נכון, יצא לי גם לא מעט פעמים (ואפילו די הרבה פעמים) להתעורר מסיוטי ילדות שבהם שבהם הלורד וולדמורט, הלא הוא הקוסם הרשע שבקוסמים וצבא אוכלי המוות שלו, רודפים אחריי (האירוניה... ודרך אגב, הסיוטים האלו נמשכו זמן רב עד מאוד ולא פלא שהאחרון שלי התרחש רק לפני חודש או חודשיים שזה לא הרבה בכלל) או אותי ואת מאלפוי עורכים דו-קרב קוסמים אכזרי.
כך או כך, אפשר לומר שחייתי בתוך עולמו של הארי פוטר יותר משחייתי בעולם המציאותי, העולם שבו אני אמור לחיות.
עם הזמן, ככל שהשנים חלפו להן ביעף, הסביבה והאנשים מסביבי התחילו להשתנות. זה קרה בהדרגה: מילד שחושב כל הזמן על הארי פוטר, על הארי פוטר ושוב פעם על הארי פוטר, הפכתי לנער מתבגר שמדי פעם יוצא לו לחשוב על הארי פוטר כמו פעם אבל האמת היא שרוב הפעמים הוא נער מופתע בשיא גיל ההתבגרות שמגלה דברים חדשים על עצמו, על אחרים, על אהבה, על חברות ובעיקר את העובדה הבלתי נמנעת: שיש חיים מאחורי הארי פוטר.

הערבוב בין שני העולמות יוצר אינספור בעיות: אני עסוק בבעיות המטרידות כל נער בגילי, אני מתמודד עם בית הספר המוגלגי והמשעמם הזה ושיעורי הבית שכאילו מזכירים לי את המציאות העגומה שאליה נקלעתי ואת אובדן התמימות שאיתו נפגשתי, אני גם מעביר את זמני בגלישה באתר 'סימניה' וכותב ביקורות על ספרים אחרים והכל חוץ מ'הארי פוטר', וכמובן שגם בחלומות בלילה הבעיה הזו לא מפסיקה להטריד אותי: יצא לי לחלום למשל על ילדה שמחליטה להתאבד בגלל שהחרימו לה את השרביט, יצא לי לחלום על איזה זקן בן 100 שמחליט לברוח מהוגוורטס בטענה שמשעמם לו ואין שם מספיק הרפתקאות (!) וגם על איזה קוסם פסיכי שמנסה למצוא בת זוג לחיים אבל מגלה שכולן מוגלגיות מסריחות.

לפני כמה ימים אפילו יצא לי לחשוב מה יקרה כשאהיה נגיד, בן 40 או משהו כזה. חשבתי שהמאזן ינטה הרבה לטובת העולם החדש והמציאותי ושלגמרי אשכח את 'הארי פוטר' ואהיה קורבן של המציאות. זה נורא, כי אף אחד לא רוצה לשכוח את הילדות שלו!
אבל אל דאגה, קרה לי נס. כשקראתי את הספר "שיחת הטלפון הראשונה מגן העדן" של הסופר מיץ' אלבום, שמתי לב למשפט חכם מאוד. איני זוכר אותו במדוייק מילה במילה אך מה שכן, הוא דיבר על זה שלא משנה כמה הדבר הזוי ומעבר לכל דמיון, אם מאמינים בו אז הוא נחשב כקיים.

זה המשפט שהציל אותי וגרם לי לחשוב שהסוף הוא לא הסוף ואותו הילד שהוריו נרצחו בדם קר על ידי קוסם אכזר בעודו תינוק בן שנה וקצת ושהוא היחיד ששרד ושהסימן היחיד שנותר מהמקר הוא צלקת בצורת ברק ושאם זה לא מספיק אז בנוסף לכל הוא גרם לנפילתו ולמותו של אותו אחד ושגדל אחר כך בבית דודו ודודתו ובן דודו המעצבנים ורנון פטוניה ודאדלי דארסלי שעשו לו עוול והציקו לו בלי סוף ושבגיל 11 נשלחו אליו ים של מכתבים מהוגוורטס ושהוא גילה שהוא קוסם ושכל מה שסיפרו לו הוריו המאמצים בקשר למות הוריו הביולוגיים הוא שקר אחד גדול וכשהגיע לבסוף לבית הספר הכיר שם מורים נפלאים וחברים נהדרים וטעם שם את טעם עולם הקסם על שפתיו אך גם הכיר שם אויבים חדשים ועבר הרפתקאות מסוכנות וגילה שהלורד הרשע אותו אחד שרצח את הוריו קם לתחייה ולמרות זאת הוא ניצל וניצל וממשיך להנצל ולא אכפת לו כי מהרגע שגף רגלו דרכה בבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות על שלל כל הסכנות שבה הוא ידע שחייו החדשים יהיו בטוח לא פחות טובים מחייו הישנים- אותו אחד הוא בעצם הגיבור האמיתי שלי וישאר הגיבור האמיתי שלי לנצח ושגם אם אני כבר יודע שאין שום סיכוי שאקבל את המכתב ההוא מהוגוורטס וגם אם אהיה עורך דין במשרד משעמם או גרוע מזה: עובד במפעל לייצור מקדחות- אני עדיין אזכור את אותו סיפור נהדר שכתבה ג'יי קיי רולינג, הגיבורה האמיתית שלי שזה יהיה פשוט חלום להפגש איתה ולקבל ממנה חתימה ענקית על העולם הגאוני והמתוכנן מראש ובקפדנות ודייקנות רבה שהיא בראה.

פשוט כבוד גדול לקרוא את הספרים שלה. ספרים שמומליצים לכל הגילאים ושלעולם לא נמאס. ושתמיד יהיה לי איזשהו מקום קטן בלב לכבוד הרי פוטר. גם ברגעים הקשים ביותר. ויודעים עוד משהו? אני חושב שמעכשיו אפתח במרוץ מרתון 'הארי פוטר' ואקרא את כל הספרים בסדרה- מההתחלה.
ואולי אפילו גם אכתוב ביקורות על כולם. כי זה באמת צריך לקרות. מתישהו.

» ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו
» ביקורות נוספות על Harry Potter and the Sorcerer's Stone (american edition)