ביקורת ספרותית על בת המקום מאת לאה איני
ספר מעולה

---

שאלה:
מה הופך אדם לבן המקום?

תשובה:
את הספר 'בת המקום' של לאה איני קראתי בעיקר בגלל שגם לסבתי קראו לאה ולא תכופות אני נתקל בסופרות בשם לאה (כלומר, אף פעם לא), ויש מעין תקווה חסרת פשר שאת הדברים שסבתא לאה רצתה להגיד ולא ידעה איך, שהרי רק מרוקאית דיברה ואני לא, אמצא בתוך מילותיה של לאה אחרת. לא-לא, זה לא קורה, אבל כן הרווחתי את הספר הנפלא הזה שהצליח לפתות אותי אליו בשמו, בעטיפתו, בעמודו הראשון (ורד הלבנון מצפה לי עוד מימים ימימה אבל אני חרד מדי מכדי להיכנס אליו).

הספר מכנס למעשה רומן-קצר ונובלה, שונים מאוד במהותם על אף הדיאלוג הרעיוני שהם מקיימים ביניהם.
ב'בת המקום', הרומן הקצר, מסופר על סמוקי – אמריקאית רפת שכל וכבדת משקל המתמודדת עם מותה של רייצ'ל סלומון – הזקנה היהודיה, ניצולת השואה, שלקחה אותה תחת חסותה כשהייתה ילדה ושסמוקי סעדה בשנותיה האחרונות. איני אמרה בריאיון שהיא ראתה את סמוקי נגלית אליה כמו מתוך חיזיון ואני מאוד מתקשה שלא להאמין לה: סמוקי היא מהדמויות העזות ביותר שנתקלתי בהן בשנים האחרונות. אי אפשר שלא לאהוב אותה, שלא לרצות בטובתה ושלא לצעוק אל הספר כשהעלילה (וגם זה חידוש – עלילה בספרות ישראלית) הולכת למקומות חשודים. ובהקשר הזה, הביקורתי, אני מוכרח לציין שהיצירה כולה בנויה יפה, מערכות-מערכות, וחוץ מסמוקי כוללת גלריית דמויות עשירה.
ב'ספרא', הנובלה, מסופר על השנה שעושה הגיבורה השישיסטית (לאה?) בבית הספר הפרטי 'ספרא' בתל אביב בשנת 1977, וברקע (אבל גם בקידמה, אין כאן שום העמדה שיטתית; למעשה, אין כאן שיטה) התמודדותה עם אביה ניצול השואה המטורף ואמה הבלתי מורגשת בשכונה בבת ים. האקדמיה כנראה תטחן עד דק את הנובלה הזו אבל אני נהניתי בראש ובראשונה מתיאור הנערוּת הנפלא, המדויק להכאיב. ואם בביקורת עסקינן – קצת הפריע לי שלעיתים המספרת הכל-יודעת לא הסכימה לספר את כל מה שהיא יודעת, הגם שעניין ההסתרה והבילגון היה רעיוני בעיקרו ובהמשך התעצב יפה עם האווירה הכללית (שאותה תצטרכו לכאוב בעצמכם).
שני הסיפורים מאוד קשים לתיאור (או שמא זה אני שמתקשה לתאר בזמן האחרון) ומאוד שונים זה מזה. אמר את זה טוב ממני יגאל שוורץ על הכריכה האחורית ש'בת המקום' הוא "יצירה קאמרית מושלמת עשויה מקשה אחת... שכאילו נכתבה על ידי סופרת אמריקנית שחורה", ואילו 'ספרא' הוא "פסיפס שברירי בעל סדר משלו". כך או כך, שניהם כתובים היטב ו'בת המקום' בכללו הוא לחלוטין היצירה הישראלית הכי טובה שקראתי בשנה האחרונה. לאה עצמה אמרה על הספר שהוא הספר הכי "ספר" שכתבה והדבר מורגש לחלוטין. ויש גם מה להרחיב על הסיום שלו, שבפועל הוא הסיום של 'ספרא' אבל למעשה ייתכן והוא מסיים כל ספר שלאה איני כתבה עד כה (אבל לא את אלה שתכתוב מכאן והלאה. נדמה לי שהספר הוא גם הצהרה שלה שמעכשיו הנה היא, בת המקום).

אבל רגע, בכלל רציתי לדבר על שייכות ועל בית ועל מה הופך אנשים לבני המקום. זו לחלוטין הייתה הכוונה שלי כשפתחתי את הסקירה הזו וזה גם מה שהעסיק אותי במשך כל הקריאה. ובעצם, למה להתיימר לזקק את התשובה מתוך היצירה עצמה? רוצה לומר, ע"ע: בת המקום.

הערונת שוליים:
'הגיבן מנוטרדאם' של ויקטור הוגו נקרא לפני לאה איני ועדיין ממתין לסקירתו, אלא שלקראת שבוע הספר העברי היה חשוב לי להביא ספר חדש-דנדש שאין לו הנחות ונמכר במשך חמישה עשר חודשים ושבועיים במחיר מלא לחלוטין אל ידיעת הקוראים. אשמח אם גם אתם, כפרויקט, תקדמו את הספרים החדשים שלכם, או לפחות ספרי המקור, אל ראש רשימת ספרי הקריאה-סקירה כדי שהשבוע הזה באמת יזיז משהו. אני אופטימי שכזה ומאמין שהשקעת הזמן תחזיר את עצמה.

ומתחת לשוליים (ויש מקום כזה):
רציתי לציין שפנתיאון הפתיחות הנפלאות קיבלו אזרחית חדשה. תכירו: "ג'ניפר-ג'ני? או סמוקי? תעזרי לי כאן, סיס.. איך לקרוא לך?... במכתב, סמוק, את שומעת אותי? איך לקרוא לך?"

» ביקורות נוספות של zooey glass
» ביקורות נוספות על בת המקום