ביקורת ספרותית על The Rosie Project מאת Graeme Simsion
ספר מעולה

---

לפני שהביקורת הזו שאתם קוראים ברגעים אלו ממש, הועלתה לאתר , היא התחילה בתור הודעה בדואר האלקטרוני. את ההודעה אני שלחתי לאדם עם שם בדוי אשר לוקה בתסמונת האספרגר.
זהו סיפור אמיתי (או לפחות ברובו) ועל מנת שזה גם יראה אמיתי ומובן, אני אסביר במפורט ובבירור איך בדיוק הכל התחיל ואיך הביקורת הזו נוצרה.
אמי היא ביבליותרפיסטית טיפולית. כלומר, אחת שמטפלת באנשים הלוקים בתסמונת או בכל לקות שקשורה לספקטרום האוטיסטי, באמצעות קריאת ספרים והבנתם. אל תצפו בבקשה לעוד הסבר כי יותר מזה אני לא יכולתי להבין. מה שחשוב הוא, שבסדנה אחת שנערכה לפני חודש בערך, אמא שלי העבירה פעילות שקשורה לספר 'פרויקט רוזי' של גרהם סימסיון. היא הקריאה להם את הפרק הראשון, הם עבדו עליו בסדנה וכשיעורי בית, היא ביקשה מהם לקרוא את כולו ולשלוח לה בדואר האלקטרוני, עבודה על הספר.
לפני כמה ימים, אמא שלי בדקה את העבודות של הסטודנטים שלה. במקרה עברתי ליד המחשב וראיתי שזה משהו שקשור לפרויקט רוזי אז באתי לבדוק. היא הסבירה לי מה העניין והתחלנו לראות את העבודות. חלקן היו טובות יותר, חלקן פחות.
אבל היתה עבודה אחת שתפסה את תשומת ליבי. היא לא היתה ארוכה יותר מהשאר, גם לא קצרה יותר. אבל מה שכן, היה בה משהו שונה משאר העבודות. משהו מקורי, משהו יצירתי, משהו חדשני. במקום לכתוב סוג של יומן קריאה ומה דעתו על הספר, כמו שאר הסטודנטים, הוא בחר לשתף תוך כדי גם את סיפור חייו ואפשר להגיד שיצאה לו סוג של ביקורת.
ביקשתי מאמי שבפעם הבאה שתפגש עם הסטודנטים שלה, אז שתמסור לאיש הזה את המייל שלי ושאם רוצה, אז שידבר איתי כי יש לי משהו לספר לו. אמא עשתה את זה ולמחרת, כשבדקתי את הדואר שלי, באה ההודעה מהאיש הזה. הוא שאל אותי ישר: "מה?"
זה לא היה ממש מנומס אבל התעלמתי ובחרתי, בדיוק כמוהו, להתחיל מהעיקר. בתור התחלה, שאלתי אותו אם הוא מכיר את אתר 'סימניה'. הוא ענה בשלילה ולכן הסברתי לו. הוא אהב את הרעיון אך כששאלתי אותו אם בדעתו להרשם אליו, אז הוא הניד בראשו מצד לצד ואמר שלא, כי אין לו זמן וכוחות בשביל זה, ושהוא גם לא ממש אוהב רשתות חברתיות.
לאחר מכן, עם קצת אכזבה, שאלתי אותו אם נוכל, אני והוא, לעבוד על העבודה שהוא כתב, לנתח אותה קצת ולהפוך אותה לביקורת. למרבה השמחה, הוא הסכים.
אז התחלתי לעבוד על העבודה שלו. שיניתי פרטים שלא כל כך קשורים, שיניתי את המילים שכתובים בשפה גבוהה יותר מדי לטעמי והפכתי אותה לשפה קלה יותר לכם, הקוראים, וגם הוספתי כמה פרטים קטנים שיתבלו את העבודה. זה היה כמו משחק פינג-פונג: אני שלחתי לו את העבודה אם השינויים וגם השוא שינה קצת אחר כך שלח לי ואני שוב עברתי על זה, שלחתי לו וכך זה נמשך ונמשך עד שהביקורת היתה מרוצה על שנינו- וזאת מבלי שהיא תהיה שונה מהמקור.
אבל אז התעוררה בעיה: נזכרתי שכבר כתבתי באתר, ביקורת על הספר ושאני לא מוכן למחוק אותה ולכתוב במקומה את הביקורת הזו. פשוט לא רציתי לוותר על הנוסטלגיה. האיש הזה הציע רעיון גאוני: שאם אני לא מוכן לוותר על הביקורת הנוסטלגית אז אולי אכתוב את הביקורת הזו על הספר באנגלית?
זה היה רעיון מדהים, אמרתי לו תודה והתפללתי שיש אותו בסימניה. למזלי היה אותו שם והתחלתי לכתוב את הביקורת שאדם הלוקה בתסמונת אספרגר כתב אותה. רק הוא ואך ורק הוא. אני רק עזרתי מעט.
אז הנה היא לפניכם:


{הביקורת הזו נכתבה במשך זמן רב והתאפיין בעיקר בעבודת ידיים קשה ובמאמץ מוחי מפרך. לא אכחיש שנהנתי מכתיבתה ושאני מרוצה מאוד מן התוצאות החיוביות ובעיקר מעצמי אך בעניין זה יש כמובן חיסרון אחד עצום ועיקרי והוא שנאלצתי לבטל לגמרי את לוח הזמנים שלי, הכולל בין היתר: הכנת שיעורי בית בין השעות 13:05 ל- 14:37, זמן איכות עם המשפחה בין השעות 14:41 ל- 16:26 (בין הכנת שיעורי הבית לבין זמן האיכות נשארו 4 דקות. מובן שארבע הדקות האלו לא התבזבזו בחוסר מעש, אלא נוצלו בעיקר לעשיית צרכים וטיפוח הגוף) ולבסוף בערב לפני ארוחת הערב, הלכתי למכון הכושר בין השעות 17:30 ל- 19:00.
ברוב המקים, אני מעדיף לשמור על הסדר ולוח הזמני שלי אך אי אפשר להתעלם מן העובדה שאני לא הבן אדם היחיד שחי על פני כדור הארץ ושיש מסביבי עוד אנשים שמנסים להציב לי מכשולים ולשנות את לוח הזמנים שלי לגמרי.
לכן, בצער רב על השיבוש ובתקווה רבה שזה לא יהיה לשווא, אני כותב לך, זה שאין לנקוב בשמו, את הביקורת הבאה ומקווה שתפרסם אותה כי זה משהו שמאוד חשוב לי.
- לרוב, אחוז גבוה מן האוכלוסיה בכלל עולמית, נוטה לחשוב שאנשים כמוני (או במילים אחרות: אנשים שהם חסרי ויסות חושי ורגשי אך מסוגלים לבצעות פעולות מנטליות פנומנליות) בוחרים להתחיל מהעיקר ומתיאור הספר עצמו, אך ברצוני לשבור את הסטיגמה או המוסכמה החברתית הזו ולהתחיל עוד מהרגע שבו קיבלתי את הספר לידיי.
הורי היקרים הם אלו שקנו אותו לכבוד יום הולדתי (אני בוחר שלא לחשוף נתונים סטטיסטיים של גילי מאפשרות של זלזול, הפתעה או של הטרדה כזו או אחרת, כי לעולם אי אפשר לצפות למה שאנשים יכולים לעשות) וביקשו שאשמור עליו היטב ואילו לי קריאה נעימה. אני לא מתבייש לומר לכם שהתקשיתי מה לומר. ידעתי שצריך להגיד משהו, איזו מילת נימוס אבל... איזו בדיוק? כי במוחי התרוצצו שלושת מילות הנימוס שאני מכיר: סליחה, בבקשה ותודה.
חשתי בלבול וסחרחורת, ולמרות זאת הייתי חייב, פשוט חייב, להגיד משהו, ולא משנה מה. אז כדי לרצות את הוריי, אמרתי: "סליחה, תודה, בבקשה!"
ההורים שלי העבירו ביניהם מבטים שלא הבנתי את פשריהם. מן מבטים שהזכירו לי שילוב של בלבול, שעשוע ו... כעס אולי? איני יודע בוודאות. מה שכן, הם אמרו לי: "תודה זה מה שצריך להגיד"
הסמקתי והפטרתי "תודה" משלי וברחתי ישר לחדר (תוך כדי שאני שומע את ההורים שלי ממלמלים איזה מוזר אני ושאף אחד לא מבין אותי כמו שאני רוצה שיבינו אותי) שהוא מקום המפלט היחידי שלי מפני סכנה כלשהי של יצירת קשרים חברתיים מכל סוג, והחלטתי שאתחיל כבר באותו היום, לקרוא כמה פרקים מן הספר. זו היתה בעיה מפני שהיה לי לוח זמנים משלי ובאותו הזמן לא עלה לי הרעיון לוותר על כמה פעולות. אז מה עשיתי? שיניתי את השעה מ- 20:39 ל- 18:03 כך שהזמן יראה מוקדם יותר וכך אוכל להספיק את הכל, תוך כדי קריאה.
לספר היה מן הסתם ריח של ספר חדש. אני אוב את הריח הזה. משום מה, הוא גורם לי התרגשות רבה כאילו אני יודע מה יקרה לפני כולם. בנוסף לכך, הספר נראה יוצא מגדר הרגיל: מסתו היתה ב- 2 ס"מ וחצי פחות מן המקובל וצבעו אדום ככה יותר מהרגיל. אבל לבסוף החלטתי לפטור בהינף יד את העובדה הזו משום שחשבתי שאם סימסיון החליט לבנות בצורה כזו את הספר, אז כנראה שסימסיון יודע מה הוא עושה.
עם התקציר דווקא היתה לי יותר בעיה. הוא הרגיש לי נלהב יותר מדי. בדרך כלל, אולי ב- 98% מן המקרים, ספר שהתקציר שלו מעניין יותר מדי ומלהיב יותר מדי, מתגלה אחר כך כמשעמם או נדוש. מה גם שבסוף התקציר, בשורות האחרונות, היה כתוב שהספר נמכר ל- 35 מדינות עוד לפני צאתו. דבר שנראה לי כמוטל בספק ואפילו בלתי אפשרי.
ולמרות זאת, החלטתי לתת לספר סיכוי. מי יודע, אולי הוא באמת כזה כפי שהוא נראה?
הספר בהחלט הצליח להפתיע: הוא מספר את סיפורו של דון טילמן. דון טילמן הוא, סדיוק כמוני, לוקה בתסמונת האספרגר. לכן כצפוי, יש לו יכולות אינטילגנטיות יוצאות מן הכלל וכמובן שיש לו גם את המאפיינים הפחות נעימים למחלה- קשיים ביצירת קשרים חברתיים. אף אחד לא מבין אותוובכל פעם שהוא עושה משהו בלא כל כוונת זדון ובצורה התמימה ביותר, האנשים שמסביבו מפרשים את דבריו בצורה שונה לגמרי ודון נאלץ להסתבך בצרות צרורות רק בגלל שהאנשים מסביבו לא מבינים.
רבים מן הקוראים בוודאי יגידו שמקור הבעיה היא לא באנשים שמסביבו אלא בדון עצמו ושהוא באמת לא עושה את הדברים כמקובל בחברה. אך אני משום מה, חושב אחרת. יכול להיות שזה כך בגלל העובדה שגם אני, כמוהו, לוקה סאותה תסמונת שבה הוא לוקה, אבל יכול להיות גם שזו לא הנקודה.
כך או כך, דון טילמן התחבב אליי מיד ואני אפילו חושב שיותר קל להתחבר אליו מאשר לא.
בהמשך, דון טילמן מחליט שברצונו לחיות במערכת יחסים אישית עם בת זוג, כלומר בת המין השני, ולשם כך הוא בוחר ליצור שאלון שלפיו הוא יבחר את האישה המושלמת ויסלק כל אחת שלא מתטימה.
מיותר לציין מה יקרה בהמשך כי הכל כבר כתוב ממילא בדף התקציר. אבל לטובת אלו שעדיין לא מבינים או משום מה לא רוצים לקרוא את התקציר, אומר שהעלילה מסתבכת בהמשך ודון טילמן מוצא את עצמו בין אלפי נשים שנכשלו בלפחות באחד הקרטריונים בשאלון (טוב נו, ככה זה שיש בעולם הרבה נשים שמעשנות, הרבה נשים צמחוניות, הרבה מאחרות, הרבה מקדימוחת, הרבה בורות במתמטיקה, הרבה שאוהבות מוזיקה, הרבה שאוהבות לקרוא, הרבה שאוהבות את החיים או שונאות את החיים או שסתם נושמות) לבסוף, באורח פלא, רק אישה אחת מבין כל אלפי הנשים שנכשלו- נבחרה. שמה הוא רוזי. אמנם גם היא נכשלה בכמה סעיפים בשאלון אך בגלל נחישותה ובגלל שתעלומה גנטית מטרידה אותה, היא והוא נפגשים והבלתי נמנע קורה.
אני חושב שאסיים כאן, כי אם אמשיך מאותה הנקודה שבה הפסקתי, זה ייחשב כספויילר. כלומר, פרט חשוב בעלילה שנחשף לציבור הרחב ועקב כך תוצאותיו יכולות להיות הרסניות ביותר ולגרום לעשרות אלפים קוראים מסכנים וחפים מכל פשע, לא לקרוא את הספר ולוותר עליו ועקב כך לפספס יצירת מופת מופתית וחד פעמית, חדה, שנונה, מבריקה, מרעננת ומצחיקה. מצחיקה! הייתם מאמינים??
וזה באמת חבל לפספס דבר מדהים שכזה. לפחות בשבילי, בכל אופן. עד כאן, הביקורת שלי. מקווה שנהנתם.}


אני חייב להודות שגם אני הופתעתי לגמרי מטובה. לא ציפיתי לכשרו שכזה. הביקורת ריגשה אותי מאוד והצחיקה אותי בדיוק במקומות הנכונים. נכון, אני לא מסכים איתו ב- 100% לגבי מה שהוא אמר על דון כי לדעתי הוא, לא משנה עד כמה הוא מצחיק ואחלה גבר, הוא פשוט חסר טאקט לא נורמלי! אבל מי אני שאתווכח עם אדם כמוהו? הרי בכל זאת, זו הביקורת שלו בסופו של דבר. וחוץ מזה, אני מסכים איתו עם רוב הדברים שהוא אמר על הספר. בעיקר על הדיורוג שהוא העניק לו. אין לי ספק שאם הייתי יום אחד מחליט לחיות במערכת יחסים זוגית עם ספר, הספר הזה היה בין היחידים שנבחרו. התכונות העיקריות שמושכות בו הם הדמויות הססגוניות והבלתי נשכחות, (ובדגש על הדמות המרכזית, דון טילמן) כתיבה משעשעת ומבריקה ועלילה הזויה לחלוטין אך גם מציאותית ועדכנית להדהים.
בקיצור, אני מצדיע לאדם הזה ומקווה שהוא יוסיף לכתוב עוד ועוד ביקורות.
אני מקווה גם שבזכות קריאת הביקורת הזו, התודעה לגבי אנשים הלוקים בתסמונת זו, תעלה לציבור הרחב ושתגרום להפחתת הקושי של התסמונת ולגרום לאנשים שלוקים בתסמונת כמו האיש הזה שכתב את הביקורת או כמו דון טילמן, להרגיש טוב יותר עם האנשים שמסביבם, עם העולם ובעיקר עם עצמם.
כי הם לא שונים בהרבה מאיתנו. כולנו בני אדם ואנחנו צריכים להתנהג כמו בני אדם. הרי זה כל הקטע, לא?

אז לסיום, אני רוצה שתמיד תזכרו: לייק תמיד עוזר. אז אנא מכם, תתרמו כמה שיותר לייקים כי עם כל לייק ולייק שאתם נותנים, אתם עושים מעשים טובים ומשפרים חיים של אנשים אחרים.

» ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו
» ביקורות נוספות על The Rosie Project