את פרופ' יואל אליצור אני מגדיר יחד עם הרב יואל בן נון ועוד רבים וטובים כדור שני לחוקרי המקרא הארצישראליים, חוקרים שהמקרא הוא נר לרגליהם במובן האמוני והערכי, ויחד עם זאת הם בעלי חשיבה עצמאית, מודעים למחקר העדכני, ומחוייבים לריאליה ולהבנת העולם המקראי. הדור הראשון הם חוקרים כמו פרשני "דעת מקרא" יהודה קיל, ויהודה אליצור (אביו של יואל), עמוס חכם, ויהודה פליקס, שפירשו את הכתובים כפשוטם ככל האפשר עם קבלת הגילויים המדעיים הגיאוגרפיים, הארכאולוגיים, הבוטניים וכדומה, אך כמובן ללא קבלת ביקורת הנוסח של הכתובים. הדור השני גדל על המסורת הזו, הפנים ופיתח אותה.
'מקום בפרשה' הוא מימוש ממצה של הפיתוח הזה. הספר שנולד מפינה שבועית ברדיו מורשת בערב שבת, מחולק לפרשות השבוע, ובכל פרשה מוצג בפני הקורא זיהוי מיקום גיאוגרפי-מקראי שמופיע בפרשה. במספר עמודים די מצוצמם (לא יותר מעשרה עמודים על פי רוב) מצליח אליצור לתמצת נושא שלם, מפסוקי המקרא, דרך חז"ל והפרשנים הקלאסיים, חוקרים קדומים (בראשם האונומסטיקון של אוסביוס), אבות הכנסיה בתקופה הביזאנטית, ספרי מסעות קדומים, וכלה במחקר המודרני, ביקורת המקרא, הכרת השטח, ועד למסקנה האישית שלו, אם ישנה כזו.
גם זיהויים "קלאסיים", כמו מיקומו של קבר יוסף, סדום ועמורה או קריעת ים סוף, מצליח אליצור להעביר בצורה מעניינת, תמציתית וקולחת. לצד אלו יש לא מעט חידושים בספר, ביניהם כדאי לציין את הניתוח המבריק של מלחמת דבורה וברק ובעיקר את הזיהוי של נחל קישון ונחל תבור (פרשת בשלח); שאלת זיהוי העַי שלא מניחה לחוקרים (פרשת לך-לך); חציית נחל זרד בעבר הירדן המזרחי המסיים את נדודי ישראל במדבר (פרשת חוקת) יחד עם גילוי מרתק של אליצור במפת מידבא העתיקה שנראה שאף חוקר לא שם לב אליה עד אליו; והחידוש הרדיקלי, שבן גוריון יסמוך בשתי ידיו, הימצאותם של אלפים מבני שבט המנשה (מבני מכיר ויאיר) בגלעד ובגולן בשנות השיעבוד במצרים (פרשת מטות).
**
דוגמה קטנה (אפשר לדלג כמובן): מיקומו של מדבר סיני, וכמובן הר סיני שבו. כבר בשנת 1968, שנה לאחר מלחמת ששת הימים נמנו 12 דעות באשר למיקומו של ההר. ובעשרות השנים שעברו מאז נוספו עוד כמה וכמה, עד שאין פסגה משמעותית בחצי האי סיני שלא זוהתה כהר סיני המקראי. יש חוקרים שאף הכניסו את הר סיני להר כרכום שבנגב, לארץ מדין המקראית – ממזרח למפרץ אילת, ואפילו לצפון עבר הירדן או מעמקי חצי האי ערב!
אליצור מתחיל בכל מה שידוע לנו ממה שהמקרא עצמו מספר. לאחר מכן מזהיר את הקורא מטעות ידועה של הטרמינולוגיה המודרנית המגדירה את כל המרחב כ"חצי האי סיני" בעוד שבמקרא היו במרחב הזה מספר מדבריות:
באופן כללי החלק הצפוני של חצי האי אינו מאוד צחיח, יש בו מי תהום די גבוהים יחסית, איזורי חולות וישובים – זהו מדבר שוּר.
החלק המרכזי, 30,000 ק"מ רבועים של מדבר שממה מוחלט, זהו מדבר פארן, אליו יצאו ישראל לאחר ששהו במדבר סיני, ובחלקו המזרחי נמצא מדבר צין.
החלק הדרומי של חצי האי הוא אזור שבמרכזו גוש של הרי גרניט גבוהים במיוחד (עד 2600 מטר), והוא, לדעת אליצור, מבלי להתחייב על פסגה ספציפית שהיא 'הר סיני', נקרא במקרא מדבר סיני. שם גם נמצאים הזיהויים הקדומים של ההר לפי המסורת מראשית הנצרות (ג'בל מוסא וג'בל קתרינה), שכנראה נשענת על מקורות יהודים קדומים.
אחת הראיות המקוריות שלו לכך שהחלק הדרומי הוא הקרוי מדבר סיני היא שימת לב לפסוק אנונימי ו"אפור" לכאורה בסיפור המסעות שלאחר חציית ים סוף לכיוון מדבר סיני. בספר שמות (טז) המסעות שלאחר חציית ים סוף הם כדלהלן: ים סוף, מרה, אלים, מדבר סין, רפידים, מדבר סיני. בספר במדבר (לג) בסיכום המסעות מופיעה רשימה מקבילה עם תוספת של כמה מקומות חניה: ים סוף, מרה, אלים, ים סוף, מדבר סין, דפקה, אלוש, רפידים, מדבר סיני. מה הפשר של החניה על ים סוף לאחר שכבר חצו אותו? על כרחך לאחר החציה של ים סוף, קרוב לחודו הצפוני של מפרץ סואץ, הוכרחו משום מה לחזור ולחנות על יד הים מצידו השני, ואכן בתנועה מצפון לדרום במקביל למפרץ ישנו אזור שבו ההרים הגבוהים מחייבים את העוברים בדרך לשוב ולהיצמד לחוף הים, באזור שנקרא כיום 'אבו זנימה', כ-120 ק"מ מדרום לסואץ, וכ-100 ק"מ צפונית מערבית לג'בל קתרינה, ונקודה זו היא נקודת המסע הלכאורה תמוהה – 'ים סוף'. ואכן הנקודה שלפניה, אלים, שבה "שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים" (שמות טז,כז), מזוהה מצפון לאותו מקום במקום שנקרא כיום ע'רנדל, בו יש מי תהום גבוהים, כשני מטרים בלבד מתחת לגובה הקרקע וחורשות דקלים. והנה גם בתיאורים של צליינים קדומים (כנראה מהמאה הרביעית) נאמר כך: "Arnadara (=ע'רנדל) הוא המקום הנקרא Helim... יש שם ירק בשפע ועצי תמר רבים מאוד. מאז חציית הים האדום, לא נמצא מקום כה נעים ובו מים כה טובים ורבים אלא זה. התחנה הבאה ליד הים היא".
**
הספר הוא ממש פנינת חן, ניחן בכתיבה שוטפת, קלה לעיכול, הרבה שכל ישר והיגיון בריא, ניתוח וקריאה מדוקדקת של המקורות ושל הלשון המקראית ומחשבה מחוץ לקופסה. אני אישית קראתי בשנה האחרונה בכל שבת את הפרק הרלוונטי, נהניתי מכל רגע. מומלץ.
