ביקורת ספרותית על לב-פלדה - מלחמת הנפילים #1 מאת ברנדון סנדרסון
ספר טוב

---

יש סופרים שלא משנה מה הם יכתבו זה יצא טוב. כלומר, כאלה שיכולים לכתוב על הדבר הכי בנאלי בעולם, כמו, לא יודעת, צבע מתייבש, וזה עדיין יעניין אותי, ימרוט את העצבים שלי, ויהיה עם טוויטים בעלילה על הדרך. כי הם עד כדי כך טובים.
קחו את סנדרסון בתור דוגמא. הוא אגדי. ואני לא צינית. הבחור אדיר. "אלנטריס" (הספר הראשון שלו שקראתי), ספר הביכורים שלו היה ספר שגרם לי להתמוגג. אני עדיין זוכרת שהוא היה מעולה, ודווקא לא לפני הרבה זמן קראתי חלקים ממנו שוב, והוא היה טוב כמו שזכרתי אותו. שלא נתחיל לדבר על הערפילאים. הוא השאיר לי רק זיכרונות טובים.
יש לו רעיונות גאוניים, ולמען האמת, גם ביצועים מעולים. יש לו את החסרונות שלו (כמו הנטייה שלו לפסוח על תיאורים והרומנטיקה הגרועה שלו), אבל זה ממש לא פוסל את היותו סופר מעולה.
הספרים של סנדרסון הם כיף אחד גדול. הדמויות מעניינות, הכתיבה מעולה, והסיכויים ל plot twist גדלים בעשרה אחוז מפרק לפרק! זה גן עדן! וכן, הייתי חייבת לכתוב את זה באנגלית כי כשדברים אדירים אני כותבת דברים רנדומליים באנגלית (היגיון_של_פאנגירלס).

איפה היינו? אה, כן, סנדרסון אדיר. ואני לא סתם מתלהבת כמו מטומטמת. הוא באמת אדיר.
הפעם היה לו רעיון סטייל גיבורי על, רעיון שאם תחשבו עליו מנקודת מבט שנייה הוא יותר רעיון של סרט פעולה מאשר ספר. אבל עדיין, היה כל כך כיף לקרוא אותו.
כדי להבין על מה אני מדברת, וגם בגלל שהתקציר של הספר, לפחות בעיניי, עלוב ודרמטי כמעט כמו "יומני הערפד", אסביר: העלילה מספרת על דיוויד (הכניסו-שם-משפחה-רנדומלי-פה), בחור בן שמונה עשרה שחיי בעולם מפורק. מדוע? עשר שנים לפני תחילת העלילה קרא דבר שנקרא "האסון", מאורע שגרר הענקה של כוחות על-אנושיים לאנשים רגילים. אבל לא לכל האנשים הרגילים. למען האמת, רק לחלק מבני האנוש ניתנו כוחות.
לכל אחד מהנפילים בדרך כלל היה יותר מכוח אחד, חלקם לא מזיקים כל כך, חלקם מועילים לסביבה וליצורים חיים, וחלקם יכולים להשמיד ערים וארצות כליל. מה שגם, לכל אחד מהם יש חולשה אחת. חלקם יכולים להיפגע סתם אם תירה בהם, אבל חלקם יכולים להיות חסינים לטילים וכוח גרעיני. אתם מוזמנים לסווג אותם להנאתכם מפגיעים עד לכמעט-בני-אלמוות.
לאחר שהנפילים הגיעו, הם יצרו כאוס בכדור הארץ. כל אחד מהם שואף למלוכה ולגדולה, רובם ואולי אף כולם נתעבים, תאבי בצע, ומרושעים. הגיבור שלנו מנסה להשתחל לתוך קבוצה שנקראת "הנוקמים" (כן, אני יודעת), שהם חבורת בני אדם שדואגים לחסל נפילים.

בספר הזה הספר היה טוב, הכתיבה הייתה מעולה, והביצוע היה נחמד.
קודם כל, אהבתי את הרעיון. הוא היה כאילו סנדרסון לקח את כל השמות הקיטשיים והמונחים המשעממים ויצר מהם משהו טוב יותר ומקורי יותר. בסופו של דבר הרעיונות שלו לכוחות, לאנשים עם רמות כוחות שונים ולחסרונות היו מרתקים ומורכבים, הוא יצר צורות שונות ומדהימות שרובן היו רק כדי לקדם את העלילה. כלומר, כשקוראים את הספר, אני חושבת לפחות שאפשר לראות שהוא עשה עבודה יסודית.
אז כן, אני אמרתי את זה קודם (לא פה), אבל אומר את זה שוב: זה נשמע כאילו סנדרסון לוקח הפסקה מספרים רציניים ויוצא לנופש. נראה לי שהוא גם יודע את זה כי את הרעיון לספר הוא קיבל ב2007. אבל זה עדיין נראה כאילו הוא השקיע בספר... בצורה מסוימת.

באשר לכתיבה, הו, הכתיבה של סנדרסון היא פשוט כיף אחד ענקי. גם אם קצת משעמם היא תסחוף אותך פנימה. ואין לי שמץ מה כל כך טוב בה. הוא לא מתאר הרבה, זה מינוס. ובגלל זה גם אין לי שמץ מה כל כך טוב בה. אבל בנקודות כמו סצנות קרב או מתח אני פשוט מבינה שהכתיבה שלו פשוט מעולה. וכן, שוב, הוא לא מתאר הרבה. היה קטע כזה שלקראת מאה העמודים האחרונים, דמות שהייתה עוד מתחילת הספר תוארה כבעלת שיער זהוב, ואני אישית הייתי בהלם "מה, היא בלונדינית?! דמיינתי אותה עם שיער חום!". כן. זה היה הלם. וזה היה חיסרון דיי גדול של הספר. אבל זה עדיין לא מכשול לספר.

הבעיה שלי הייתה טמונה בעיקר בביצוע: באשר לביצוע, ברובו אני מדברת על הדמויות. נראה כאילו סנדרסון לקח את הספר יותר לכיוון של ספר נוער בנאלי ותכנן להדביק תוויות. הגיבור הוא "הגיבור-הכל-כך-חכם-שזה-מדהים - אה, והוא בקושי טועה. אבל היי, בואו נוסיף טעות אחת בספר כדי שהוא ישמע אנושי." הדמות בחורה היא, "הבחורה הסקסית (וכן, היינו קרובים מאוד למילה הזאת בספר. ומה שגם, עוד פחות בד והגיבור היה מתחיל לרייר) שמדהימה את הגיבור והיא מרי סו גמורה", היה את "הזקן המסתורי עם העבר האפל", ה"בחור שמדבר על שדי אוזניים", "הקנדי", ו"הגאונה שאוהבת קולה". ובנוגע לשלושה האחרונים, אני מדברת על שארית החבורה שלא ישמשו כשום דבר חוץ מרקע ובדיחות. זה כל כך נכון לגבי בחור שדי האוזניים.
למען האמת, זה נשמע יותר כמו ספר נוער. אני לא יכולה להסביר את זה. סנדרסון השליט תחושה של "יצאתי לחופשה, אל תפריעו לי, אני יכול להיות קיטשי אם אני רוצה.". שמעתי שהיה לו עוד ספר בסגנון, אבל בגלל שהוא היה באמת באמת טוב, לאף אחד לא היה אכפת. באשר לספר הזה... כן...

למען האמת, השאר היה מצוין. גם אם הבחור של שדי האוזניים עשה שמח על הדרך (אני חוזרת לשם שלו, קודי).
וכעת, באשר למה שלא דיברתי עליו עד עכשיו: הטוויסטים.
מי שלא קרא את ה"ערפילאים" עד עכשיו או אחד מספריו מלאי הטוויסטים, כנראה לא מודע כמה הטוויסטים של הבן אדם הזה אדירים. קראתי את הספר הראשון של ה"ערפילאים", נדהמתי, ואז אמרו לי שיהיו טוויסטים טובים יותר בהמשך ושזה היה עלוב יחסית לברנדון סנדרסון. אם ב"ערפילאים" היה אפשר לקרוא לטוויסטים "נחמדים", אז פה הם נחשבים ממש גרועים. כלומר, גם הקטע הזה בספר לא יצא כל כך טוב יחסית אליו. אבל כעיקרון, הם היו טובים יחסית לכל סופר שגרתי אחר, והיו כמה מהם שלא הצלחתי לעלות עליהם. אי אפשר לקרוא להם "מעולים" אחרי שלברנדון סנדרסון עצמו היו טוויסטים שגרמו לי להיות בהלם לאיזה שבוע, אבל הם פשוט טובים יחסית לנורמה. אחרי שקראתי את הספר דיברתי עם מישהו שתמיד היה כזה גדול, בוגר וחכם ממני על הספר, והיו טוויסטים שאני צפיתי והוא לא, ואני צפיתי את כל מה שהוא צפה, ובפנים היה לי כזה ריקוד ניצחון על זה שאני צפיתי דברים שהוא לא. זה לא עשה אותי חכמה, בוגרת או גדולה יותר, אבל זה היה my little victory^_^

אז כן, נראה כאילו ברנדון סנדרסון התעצל קצת בספר הזה, הרעים פחות טובים, הטובים פחות טובים. אבל טוב, גם לו מותר. ואגב, מיותר לציין שזה טוב יותר מז'אנר הנוער השגרתי. אני אמשיך את הטרילוגיה, הוא סיקרן אותי (והוא גם כל כך טוב בסופים שזה מדהים).

אם כל סופר היה כמו ברנדון סנדרסון הספר הזה היה מקבל שני כוכבים וחצי בחסד, אבל בגלל שלא כל סופר הוא ברנדון סנדרסון, ובגלל כל הדברים הטובים שציינתי, אני מניחה שאתן לו את זה.

נ.ב-
אגב, לאוהבי ברנדון סנדרסון, הנה סרטון שלו מדבר על "לב פלדה" - https://www.facebook.com/photo.php?v=670030943066612&set=vb.153576424712069&type=2&theater למען חברת אופוס. כדאי לכם לראות את זה, זה 38 שניות והוא אומר "לב פלדה" מצחיק.

» ביקורות נוספות של אנג'ל
» ביקורות נוספות על לב-פלדה - מלחמת הנפילים #1