בשעה טובה, סיימתי לקרוא את "קו החריש והאש".
זהו הספר השני שאני קורא בשנה האחרונה בנושא (הראשון היה "מאז ומקדם" של ג'ואן פיטרס).
אני דור שני בארץ.
אבי נולד ב 1927 בדגניה א', ואילו אמי נולדה ב 1929 בנשר (כיום- גבעת נשר).
בתור אדם שגדל על ערכי הציונות "המתונה", וגדל על ערכי תרבות מערביים, נמנעה ממני התמונה היותר כוללת של הסכסוך, ולכן גם של שורשי המדינה. הורי שחיו את המציאות, סמכו על מערכת החינוך הממלכתית שתידע אותי ותחנך אותי לציונות. לא כך היה.
בתור מי שחווה מיד ראשונה איך זה להיות מותקף ע"י המון פורעים ערבי, בזמן האינטיפאדה הראשונה, הבנתי ששלום אמת אינו מציאותי, אך מעולם לא שיערתי עד כמה בדמינו הלכידות החברתית והבנת כלל הציבור ביהודי בישראל, עד כמה קיומינו היה ונשאר על חודו של יוד.
הספר פרש בפני מציאות שאיששה את אשר אמרתי בשנים האחרונות, שישראל תהיה חייבת להיות חזקה צבאית, חברתית וכלכלית כל עוד היא ריבונית, ושכל עוד תתקיים המדינה כמדינת הלאום היהודי, ימשיכו פעולות האיבה של הערבים, גם בתנאי רגיעה ואף ב"שלום של נייר". -כלומר לא נזכה לעולם למצב בו יפסקו הנפגעים והשכול.
-השאלה כמובן היא "מה האלטרנטיבה?" -והתשובה היא: אין כזו שטובה מן הקיים!!
הייתי שמח אם היה משרד החינוך מאמץ את הספר כספר לימוד ביסודי על-פני כמה שנים, מכיתות ד'\ ה' ועד פרוייקטי בר-מצווה, או לחילופין ע"פ 4 שנות התיכון, כולל בגרות באזרחות.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
