האישה שבתמונה

לא פעם אני קורא ספרים המבקשים להתמודד עם המושג החמקמק המכונה אהבה, או גם תשוקה, בצורה מרגשת וחכמה, המצליחים לגעת בזיכרונותיי הנשכחים, באמצעותם אני מספר לעצמי שוב את הסיפורים שלי, מבקש להתפייס איתם ולעתים להרגיש את המשמעות שהייתה, וזאת שלעתים מתבררת רק עם חלוף השנים. הספרים האלה הם לא רבים, אני צריך לברור אותם בקפידה רבה.

אחד מהם, הוא ספר של סירי הוסטוודט, אשר אהבתי, סיפור המתאר מערכות יחסים בין שני זוגות של חברים, במשך תקופת חיים ארוכה, שבמהלכם יבאו לביטוי מערכות יחסים מורכבות ורגישות.

הספר הזה היה מונח בערמת ספרים נשכחת שלי, אולי בשל ציור הכריכה הלא אטרקטיבי שלו, אגרטל פרחים אפור שחור, בו שלושה פרחים, שאחד מהם נושר מגבעולו, ומעליהם מרחף כתם כתום, אולי שמש? ציור שהוא בעצם כתב חידה, המונחת באופן לא מובן בפניו של הקורא הפוטנציאלי. צריך להתגבר על מכשול זה ופשוט לצלול לחוויית קריאה מופלאה חכמה ורגישה.

הספר עצמו מתחיל בחידה אחרת המופיעה בתחילת הספר, בשעה שליאו, היסטוריון אמנות באמצע חייו מרצה באוניברסיטת נו יורק, ביקר בגלריה של ביל, צייר אלמוני, בסוהו של נו יורק. הוא ירכוש ציור שריתק וסיקרן אותו, בו מופיעה אישה צעירה השוכבת על הרצפה בחדר ריק, כשהיא נשענת על מרפק אחד, לובשת רק חולצת טריקו של גבר, הציור רומז לאדם נוסף, שצילו כמו חוצה את הציור כצל. טרחתי לפרט את פתיחת הספר, משום שהוסטוודט, מצליחה בצורה מופלאה לתאר את עולם האמנת של נו יורק, ואת תהליך היצירה של ביל הצייר, בצורה מוחשית ומרגשת.

הצעירה השוכבת בציור, היא בת דמותה של ויולט, הדוגמנית שבאותה עת, הייתה סטודנטית, היא תהייה בהמשך לאשתו השנייה של ביל, וחוקרת תרבות אינטלקטואלית מרשימה בפני עצמה.

ליאו, היסטוריון האמנות ואריקה אשתו, מרצה לספרות בניו יורק, יחד עם ביל וויולט, יהפכו בהמשך לשני זוגות חברים קרובים, החיים בשכנות, ואף חולקים יחד בית נופש בחופשות הקיץ שלהם, שני הבנים שלהם הקרובים בגיל יהפכו אף הם לחברים.

ליאו, היסטוריון האמנות, מספר את חייו וחברותם של שני הזוגות, לאורך כעשרים שנים, במערכת יחסים בה הם חוו עליות ומורדות, שינויים שמהווים רקע לרומן פסיכולוגי רגיש וחכם שנוגע בסוגיות מורכבות של החיים, כמו העולם האקדמי, עולם האמנות של נו יורק בשנות השבעים, בסוגיית דור שני לשואה של יהודים באמריקה, במערכות יחסים בין בני זוג, ובמרכבות ההורות, ומעל הכל הספר הזה מהדהד מחשבות על משמעות החיים, שחלקן יישארו פתוחות ללא מענה, כמו היצירה אותו רכש ליאו המייצגת כתב חידה, שאותו יפרש כל אחד מהצופים באופן שונה, כך הספר הוא מעמת, או מאמת, את גיבוריי העלילה לאירועים הדרמטיים שיתרחשו במהלך העלילה, התגובה של כל אחד מהם תהייה שונה ומלאת כאב.

התמונה אותה רכש ליאו, בתחילת העלילה, היא כמו נבואה בלתי מודעת לאופן שבו גיבורי העלילה יחוו את החיים. ליאו, ידבר על אהבה בלשון עבר, המתבטאת בשם הספר: אשר אהבתי, ולמעשה יאמת או יעמת אותנו הקוראים, עם מושגי האהבה והתשוקה של כל אחד מאתנו שהוא חווה במהלך חייו, גם אם אהבה מסתיימת, הזיכרון שלה הוא כתמונת חיים מופלאה המעניקה לחיינו רגעי חסד, כמו הספר הזה, שקריאתו העניקה לי רגעי חסד מופלאים.

סירי הוסטוודט מוכרת יותר כ- "אשתו של", אשתו של פול אוסטר. ואם טוסטר הוא סופר טוב, אז לדעתי אשתו היא סופרת אפילו טובה יותר.

קשרים חמים נרקמים בין ליאו לבין צייר עלום שם שצייר ציור שהתחבב עליו. הקשרים מתרחבים ושתי המשפחות נקשרות זו בזו, כאשר שתי המשפחות גרות באותו בניין בסוהו שבניו יורק וחולקות בית קיץ בוורמונט. אך מתחת לפני השטח השלו לכאורה מסתתרים קונפליקטים, רוחות רעות והרבה כעסים, תסכולים ואכזבות. נגע ללבי במיוחד התיאור של היחסים המידרדרים בין האמן ביל וכסלר, בנו הנרקומן מארק, ואמו החורגת של מארק. מארק גדל והופך ממותק של ילד לבן סורר ומורה ששובר את לבו של אביו, פוגע באמו החורגת, ובסופו של דבר נעצר על מעורבות ברצח סוחר סמים.

הספר הזה מתאר בצורה יפה מאוד יחסים בין אנשים, וזה עיקר כוחו: יחסים בין בני זוג, יחסים בין הורים וילדים, יחסים בין חברים. הספר ממחיש עד כמה המרקם של היחסים הוא עדין ושברירי ויכול להשתנות.

מי שמחפש עלילה רבת התרחשויות ותפניות יכול להתאכזב, אבל מי שמחפש תיאור אותנטי של מערכות יחסים טעונות בין אנשים יגלה ספר יפה מאוד. יחד עם מערכות היחסים, הוסטוודט משלבת גם דיוקן מרשים של האמן ושל עבודותיו, ותיאורי עבודותיו של וכסלר האמן מצאו חן בעיני מאוד.

אשר אהבתי דומה לציור גדול מימדים שכל חלקיו מצוירים היטב. ובמבט כולל אינם משתלבים זה עם זה להרמוניה אחת.
ליאו הרצברג מרצה לאומנות מספר על חברו הצייר-או נכון יותר-האמן ביל וכסלר.
הוא מספר על ידידותם על נשותיהם על הקשרים שנוצרו בין המשפחות ובין שני הבנים, לאחרונה נוכחתי שחשדי היה נכון -יש בו הרבה פרטים
ביוגרפיים הפוגמים לדעתי בשלמות סיפורו של ביל-הצייר-שאת סיפורו התכוון ליאו לספר.
יש בו מעגלי סיפורים רבים ושונים.כל אחד מהם סיפור בעל עוצמה וחן ואולי היה ראוי לסיפור משלו..

אבל
מה שקוסם לי בכל קריאה נוספת (וקראתי אותו פעמים רבות)הוא תאורי עבודותיו של ביל וכסלר...
אני יכולה לראות אותן,לגעת בהן,להזדהות עם ביל ולבנות אותן איתו..
ולכן לא יפתיע אתכם לדעת עד כמה אהבתי את "אשר אהבתי"

ספר שמגולל את מערכת היחסים בין ליאו הסופר לביל הצייר, על רקע הטראומות המשפחתיות ששניהם חווים.
באיטיות כמעט מכאיבה המחברת חוצבת את משמעות ההתבגרות וההתנערות מהטראומה, גם אל מול התרסקות כל המוכר והאהוב והשתנותם והתרחקותם של היקרים לנו.
הוסטווט מזכירה מעט בכתיבתה את בעלה, פול אוסטר, אם כי הספר שלה סבלני הרבה יותר, יש שיגידו איטי מדי. בכל זאת אני ממליץ לכל אדם שחווה טראומה - כלומר, רובנו - לקרוא את הספר המפעים והמרגש הזה.

הספר אשר אהבתי של סירי הוסטוודט הוא ספר שמותיר רושם עז על הקוראים שיודעים לזהות כתיבה איכותית שמשלבת עיניין ותובנות עמוקות הנוגעות לחייהם של בני אדם.
זה אחד מהספרים שזכורים לי ואני נושאת עימי את המשמעויות הנילוות מעבר להתרחשות העלילתית.
יחסים בין הורים וילדים,בין חברים, והקשר בינהם ובין האומנות ששזורה לאורך הרומן.
ספר חובה שאינו מאכזב.

ספר שנוגע בחיי היום יום, בכאבים, בשמחות, בפחדים, בגידול ילדים שבו מעורבים הרבה כאב ואכזבות ובזיקנה. ספר מלאנכולי, מקסים, מרגש, צורב בעמקי הנשמה.