ביקורת ספרותית על אללה אוהב אותי מאת אברהם בנמלך
ספר בסדר

---

ספר מענין, על איראן.
- תולדותיה, וההיסטוריה שלה.
- מנהגיה.
- הדת השיעית.
- תקופת השה האיראני.
- תקופת חומייני ויורשיו.
כל זה מובא במבט של היחיד. סוראיה,אישה שהיתה ציגה- נשואה לתקופה מוגבלת, מסיבות שכדאי לקרוא בספר.
בנה עלי אשר גדל בחינוך לא שמרני, חוקר ומתריס. והעליה שלו במדרגות ההצלחה הטכנית והמעמדית באיראן.
הרעיון נפלא. מצאתי עצמי לומד בשקיקה את תולדות השיעה, החיים בתקופת השה הפרסי שהיו טובים יחסית, אבל לא לכולם. ואבוי לאלו שנפלו בידי הסאוואק, המשטרה החשאית של השאה.
איראן היא גוף רב שכבתי, וזרמים חברתיים עתיקים וחדשים מובילים תהליכים היסטוריים ששורשיהם בתקופת מוחמד ויורשיו ואפילו קודם לכן, הזרזוסטרים.
ואתחיל בבעיה של הספר.
בתוך כדי קריאת הספר, חשבתי לעצמי :"הרי הנושאים מרתקים,אני נמשך ומתענין בכל עמוד , ועם זאת אני לא מוקסם, כאילו עטיפת טפלון חוצצת ביני לבין גיבור הספר והעלילה, מדוע?"
ברגע מסויים , אמרתי לעצמי כי שם הסופר מוכר, והקלדתי את שמו בידידנו גוגל. ..החידה נפתרה.
הכותב הוא עיתונאי ותיק. ואז חלקי התצרף נפלו למקומם, הוא כתב כעיתונאי.
פתאום הבנתי כי איני קורא ספר עלילתי , אלא מאמר עיתונאי מתמשך. מענין, מלא עובדות נכונות ( נא לזכור כי מר בנמלך הוא עיתונאי מהדור הישן), סדורות יפה מאירות את התובנה.
אבל, אין הזדהות של הכותב עם גיבור הסיפור, עלי, אלא מבט עיתונאי.קצת מרוחק.
הספר מכיל הרבה פעילות , אבל אין סיפור.
תוך כדי הקריאה , הבנתי מהיא הלחלוחית שהופכת סיפור לספרות יפה: הדיאלוגים והמחשבות הקשורות בהם.
הספר חסר דיאלוגים.
גם מטמורפוזות של הגיבור או מפגש עם העיתונאי, הן בחטף , כאילו חשוב לעבור את זה אל הרצף הבא.
אבל , בספרות יפה, זה הלוז של מהותה.
גם מבנה העלילה תורם לניכור.
הספר מתחיל במיפגש בין עלי לעיתונאי בניו יורק. למרות שהעיתונאי מספר בגוף ראשון, דיבורו ומינהגו, הוא טכני ובמידה רבה מנוכר לעלי. כמו " מי זאת הקרציה שדבוקה אלי?, יאללה בוא נקח ממנה את הסיפור נכתוב כתבה שתביא לי פוליצר ונגמור ענין."
זה רעיון יפה בתנאי שלא ימשך יותר מפרק אחד. למרות שמעשיו חיוביים, העיתונאי משדר ניכור וזה השפיע עלי כקורא. גם אני מנוכר. לא הרגשתי כל " הרפתקאה " או מתח בקריאה.
ההנאה באה לי מהבנת המצב באיראן בכל התקופות.
נוסף לזה אורכו של הספר.- 430 עמוד.
ואם לגמור את החלק הביקורתי, אתיחס לעטיפה האחורית.
מירה מגן כותבת המלצה ארוכה על הספר. רק בסוף הספר בפרק "הארות ותודות " , מתברר כי היא היתה מעורבת בצורה רצינית בהבניית הספר.
אני בהחלט מבין את ההמלצה של פרופסור משה שרון . היא תואמת את רוח הספר.
עדיין , הספר עורר בי ענין. למדתי כאמור על איראן. הספר גדוש תובנות. לדוגמה: ( ע 130), קורה אסון ובית קורס בטהרן, עלי כחבר במשמרות המהפכה חש למקום, אבל .." אנחנו המשמרות, לא הצטרפנו לפעולות ההצלה, התרכזנו בהצלת המהפכה משונאיה ובשמירה על המוסר".
הדברים האחרים,הם משניים.
הסיום - "הישראלי" שונה בתכלית, קצבי, הרבה דיאלוגים. כאילו נכתב על ידי אדם אחר או בתקופה מאוחרת מאוד.
כשלעצמו הוא נחמד.

» ביקורות נוספות של אורי רעננה
» ביקורות נוספות על אללה אוהב אותי