“ספר מיוחד. מיוחד כי הוא שונה מכל ספר מתח אחר שקראתי. ספר מתח ראשון שבו לא מעניין בכלל אם הסוף יהיה טוב או לא. סיפור המתח-שהוא בסיס הספר- הזוי במקצת...מהווה חלק מזערי ומסגרת כלשהי לעיקר הספר. הספר מספר על עיתונאי ישראלי שנופש בניו יורק ואיתרע מזלו להיתקל בקצין איראני האחראי, לא פחות ולא יותר, על פצצת האטום . המדען האיראני מתביית על הישראלי ומתחנן שיעזור לו לערוק ולהגיע לישראל. והישראלי שש על הסיפור העיתונאי שנפל לידיו ומחליט לעזור לאיראני. יחד הם פותחים במסע הימלטות והסתתרות ומחפשים דרך להגיע ארצה בחשאי . כל סוכנויות הביון על הרגליים מחפשות אחריהם אבל הם נעלמים בתוככי השכונות החרדיות ביותר בניו יורק ומבקשים שם את עזרת הקהילה. בד בבד נפרש סיפורו של האיראני, המשתלב עם סיפור המהפכה האסלאמית. זהו בעצם עיקרו של הספר. דרך סיפור של המדען נגלית איראן של לפני ואחרי מהפכת חומייני ובתווך סיפוריהם של העיתונאי, איש המוסד, סוכן הסי איי אי ועוד כיד המלך . הספר מעורר מחשבות על דת, חברה, כפייה ובחירה. על התאמת הדת לחברה והחברה לדת. דת (או שמא חברה) שבה המוות הוא מטרת החיים ולכן יש לשמוח בו. דת (או שמא חברה) שהריגה או השפלה הן במסגרת החוק לכן לגיטימים. נערות בתולות שחטאו מותרות באונס ואף נדרשות לכך, כדי למנוע מהן להימנות עם בתולות גן העדן. הספר פותח צוהר למנהג של "ציגה" (או "מידה") -כינוי ל"רעייה קצרת טווח". מנהג איסלאמי מתוחכם למדי שבו גברים נשואים שמסתובבים רחוק מהבית יכולים לשאת להם אישה לתקופה קצרה, ללא מחוייבות אליה, הכל כדי שלא ייכנעו ליצרם,חלילה. סוג של זנות בחסות הדת. הנישואים האלו יכולים לנוע בין יומיים לחודשיים שלאחריהן הגבר חוזר לביתו שמח וטוב לב והאישה...זמינה לנישואים חדשים... לכל אורך הספר מתערבבים סיפורי היהודים החרדים עם האייתולות האיראניות, פעילי הטרור עם ניצולי שואה. והכל עם קורטוב של הומור, מתח וריגול.”

“ספר מענין, על איראן. - תולדותיה, וההיסטוריה שלה. - מנהגיה. - הדת השיעית. - תקופת השה האיראני. - תקופת חומייני ויורשיו. כל זה מובא במבט של היחיד. סוראיה,אישה שהיתה ציגה- נשואה לתקופה מוגבלת, מסיבות שכדאי לקרוא בספר. בנה עלי אשר גדל בחינוך לא שמרני, חוקר ומתריס. והעליה שלו במדרגות ההצלחה הטכנית והמעמדית באיראן. הרעיון נפלא. מצאתי עצמי לומד בשקיקה את תולדות השיעה, החיים בתקופת השה הפרסי שהיו טובים יחסית, אבל לא לכולם. ואבוי לאלו שנפלו בידי הסאוואק, המשטרה החשאית של השאה. איראן היא גוף רב שכבתי, וזרמים חברתיים עתיקים וחדשים מובילים תהליכים היסטוריים ששורשיהם בתקופת מוחמד ויורשיו ואפילו קודם לכן, הזרזוסטרים. ואתחיל בבעיה של הספר. בתוך כדי קריאת הספר, חשבתי לעצמי :"הרי הנושאים מרתקים,אני נמשך ומתענין בכל עמוד , ועם זאת אני לא מוקסם, כאילו עטיפת טפלון חוצצת ביני לבין גיבור הספר והעלילה, מדוע?" ברגע מסויים , אמרתי לעצמי כי שם הסופר מוכר, והקלדתי את שמו בידידנו גוגל. ..החידה נפתרה. הכותב הוא עיתונאי ותיק. ואז חלקי התצרף נפלו למקומם, הוא כתב כעיתונאי. פתאום הבנתי כי איני קורא ספר עלילתי , אלא מאמר עיתונאי מתמשך. מענין, מלא עובדות נכונות ( נא לזכור כי מר בנמלך הוא עיתונאי מהדור הישן), סדורות יפה מאירות את התובנה. אבל, אין הזדהות של הכותב עם גיבור הסיפור, עלי, אלא מבט עיתונאי.קצת מרוחק. הספר מכיל הרבה פעילות , אבל אין סיפור. תוך כדי הקריאה , הבנתי מהיא הלחלוחית שהופכת סיפור לספרות יפה: הדיאלוגים והמחשבות הקשורות בהם. הספר חסר דיאלוגים. גם מטמורפוזות של הגיבור או מפגש עם העיתונאי, הן בחטף , כאילו חשוב לעבור את זה אל הרצף הבא. אבל , בספרות יפה, זה הלוז של מהותה. גם מבנה העלילה תורם לניכור. הספר מתחיל במיפגש בין עלי לעיתונאי בניו יורק. למרות שהעיתונאי מספר בגוף ראשון, דיבורו ומינהגו, הוא טכני ובמידה רבה מנוכר לעלי. כמו " מי זאת הקרציה שדבוקה אלי?, יאללה בוא נקח ממנה את הסיפור נכתוב כתבה שתביא לי פוליצר ונגמור ענין." זה רעיון יפה בתנאי שלא ימשך יותר מפרק אחד. למרות שמעשיו חיוביים, העיתונאי משדר ניכור וזה השפיע עלי כקורא. גם אני מנוכר. לא הרגשתי כל " הרפתקאה " או מתח בקריאה. ההנאה באה לי מהבנת המצב באיראן בכל התקופות. נוסף לזה אורכו של הספר.- 430 עמוד. ואם לגמור את החלק הביקורתי, אתיחס לעטיפה האחורית. מירה מגן כותבת המלצה ארוכה על הספר. רק בסוף הספר בפרק "הארות ותודות " , מתברר כי היא היתה מעורבת בצורה רצינית בהבניית הספר. אני בהחלט מבין את ההמלצה של פרופסור משה שרון . היא תואמת את רוח הספר. עדיין , הספר עורר בי ענין. למדתי כאמור על איראן. הספר גדוש תובנות. לדוגמה: ( ע 130), קורה אסון ובית קורס בטהרן, עלי כחבר במשמרות המהפכה חש למקום, אבל .." אנחנו המשמרות, לא הצטרפנו לפעולות ההצלה, התרכזנו בהצלת המהפכה משונאיה ובשמירה על המוסר". הדברים האחרים,הם משניים. הסיום - "הישראלי" שונה בתכלית, קצבי, הרבה דיאלוגים. כאילו נכתב על ידי אדם אחר או בתקופה מאוחרת מאוד. כשלעצמו הוא נחמד.”

“שירה גולדרינג בפורטל פרסטיז: "הספר הזה הוא אחד מהספרים שריתקו אותי והפתיעו אותי מאוד – מה אתם יודעים יש ספרות מתח מעולה בישראל. "אללה אוהב אותי", הוא רומן הביכורים של אברהם בנמלך, הסופר, העיתונאי ואיש הרדיו הוותיק, ואני מאוד מקווה שלא מדובר בספרו האחרון. ישראל – ארה"ב – אירן, יהדות ושיעה, מציאות אקטואלית ודמיון רחב, הווה ועבר, שפה נפלאה וכתיבה בעלת עומק. כל אלו הם רק חלק מהמרכיבים המשובחים של רומן המתח המבריק הזה. העלילה המרתקת שרקם בנמלך, יוצרת יש מאין מהבלתי אפשרי. היא מובילה אותנו בין החיים באיראן שלאחר המהפכה החומייניסטית, שכתובים בססגוניות מרשימה, חסידות סטמר בניו יורק – שדמותה ההומוריסטית של הרעבעצן תישאר חקוקה במוחי עוד זמן רב, וכמובן המוסד הישראלי, פצצת האטום האיראנית, ניסיון הפגיעה הכושל במדען איראני בכיר וכמובן איך אפשר בלי אהבות בלתי אפשריות. בקיצור, רוצו להשיג את הספר".”

“סיימתי עכשיו לקרוא. פשוט נפלא. שווה להתאמץ בהתחלה. יש בספר שילוב של סגנונות. פרקים נפלאים ועשירים המתרחשים בעבר ולצידם פרקים מותחים ומלאים באקשן.למדתי המון. ממליץ בחום.”

“ספר מיוחד. מיוחד כי הוא שונה מכל ספר מתח אחר שקראתי. ספר מתח ראשון שבו לא מעניין בכלל אם הסוף יהיה טוב או לא. סיפור המתח-שהוא בסיס הספר- הזוי במקצת...מהווה חלק מזערי ומסגרת כלשהי לעיקר הספר. הספר מספר על עיתונאי ישראלי שנופש בניו יורק ואיתרע מזלו להיתקל בקצין איראני האחראי, לא פחות ולא יותר, על פצצת האטום . המדען האיראני מתביית על הישראלי ומתחנן שיעזור לו לערוק ולהגיע לישראל. והישראלי שש על הסיפור העיתונאי שנפל לידיו ומחליט לעזור לאיראני. יחד הם פותחים במסע הימלטות והסתתרות ומחפשים דרך להגיע ארצה בחשאי . כל סוכנויות הביון על הרגליים מחפשות אחריהם אבל הם נעלמים בתוככי השכונות החרדיות ביותר בניו יורק ומבקשים שם את עזרת הקהילה. בד בבד נפרש סיפורו של האיראני, המשתלב עם סיפור המהפכה האסלאמית. זהו בעצם עיקרו של הספר. דרך סיפור של המדען נגלית איראן של לפני ואחרי מהפכת חומייני ובתווך סיפוריהם של העיתונאי, איש המוסד, סוכן הסי איי אי ועוד כיד המלך . הספר מעורר מחשבות על דת, חברה, כפייה ובחירה. על התאמת הדת לחברה והחברה לדת. דת (או שמא חברה) שבה המוות הוא מטרת החיים ולכן יש לשמוח בו. דת (או שמא חברה) שהריגה או השפלה הן במסגרת החוק לכן לגיטימים. נערות בתולות שחטאו מותרות באונס ואף נדרשות לכך, כדי למנוע מהן להימנות עם בתולות גן העדן. הספר פותח צוהר למנהג של "ציגה" (או "מידה") -כינוי ל"רעייה קצרת טווח". מנהג איסלאמי מתוחכם למדי שבו גברים נשואים שמסתובבים רחוק מהבית יכולים לשאת להם אישה לתקופה קצרה, ללא מחוייבות אליה, הכל כדי שלא ייכנעו ליצרם,חלילה. סוג של זנות בחסות הדת. הנישואים האלו יכולים לנוע בין יומיים לחודשיים שלאחריהן הגבר חוזר לביתו שמח וטוב לב והאישה...זמינה לנישואים חדשים... לכל אורך הספר מתערבבים סיפורי היהודים החרדים עם האייתולות האיראניות, פעילי הטרור עם ניצולי שואה. והכל עם קורטוב של הומור, מתח וריגול.”

“ספר מענין, על איראן. - תולדותיה, וההיסטוריה שלה. - מנהגיה. - הדת השיעית. - תקופת השה האיראני. - תקופת חומייני ויורשיו. כל זה מובא במבט של היחיד. סוראיה,אישה שהיתה ציגה- נשואה לתקופה מוגבלת, מסיבות שכדאי לקרוא בספר. בנה עלי אשר גדל בחינוך לא שמרני, חוקר ומתריס. והעליה שלו במדרגות ההצלחה הטכנית והמעמדית באיראן. הרעיון נפלא. מצאתי עצמי לומד בשקיקה את תולדות השיעה, החיים בתקופת השה הפרסי שהיו טובים יחסית, אבל לא לכולם. ואבוי לאלו שנפלו בידי הסאוואק, המשטרה החשאית של השאה. איראן היא גוף רב שכבתי, וזרמים חברתיים עתיקים וחדשים מובילים תהליכים היסטוריים ששורשיהם בתקופת מוחמד ויורשיו ואפילו קודם לכן, הזרזוסטרים. ואתחיל בבעיה של הספר. בתוך כדי קריאת הספר, חשבתי לעצמי :"הרי הנושאים מרתקים,אני נמשך ומתענין בכל עמוד , ועם זאת אני לא מוקסם, כאילו עטיפת טפלון חוצצת ביני לבין גיבור הספר והעלילה, מדוע?" ברגע מסויים , אמרתי לעצמי כי שם הסופר מוכר, והקלדתי את שמו בידידנו גוגל. ..החידה נפתרה. הכותב הוא עיתונאי ותיק. ואז חלקי התצרף נפלו למקומם, הוא כתב כעיתונאי. פתאום הבנתי כי איני קורא ספר עלילתי , אלא מאמר עיתונאי מתמשך. מענין, מלא עובדות נכונות ( נא לזכור כי מר בנמלך הוא עיתונאי מהדור הישן), סדורות יפה מאירות את התובנה. אבל, אין הזדהות של הכותב עם גיבור הסיפור, עלי, אלא מבט עיתונאי.קצת מרוחק. הספר מכיל הרבה פעילות , אבל אין סיפור. תוך כדי הקריאה , הבנתי מהיא הלחלוחית שהופכת סיפור לספרות יפה: הדיאלוגים והמחשבות הקשורות בהם. הספר חסר דיאלוגים. גם מטמורפוזות של הגיבור או מפגש עם העיתונאי, הן בחטף , כאילו חשוב לעבור את זה אל הרצף הבא. אבל , בספרות יפה, זה הלוז של מהותה. גם מבנה העלילה תורם לניכור. הספר מתחיל במיפגש בין עלי לעיתונאי בניו יורק. למרות שהעיתונאי מספר בגוף ראשון, דיבורו ומינהגו, הוא טכני ובמידה רבה מנוכר לעלי. כמו " מי זאת הקרציה שדבוקה אלי?, יאללה בוא נקח ממנה את הסיפור נכתוב כתבה שתביא לי פוליצר ונגמור ענין." זה רעיון יפה בתנאי שלא ימשך יותר מפרק אחד. למרות שמעשיו חיוביים, העיתונאי משדר ניכור וזה השפיע עלי כקורא. גם אני מנוכר. לא הרגשתי כל " הרפתקאה " או מתח בקריאה. ההנאה באה לי מהבנת המצב באיראן בכל התקופות. נוסף לזה אורכו של הספר.- 430 עמוד. ואם לגמור את החלק הביקורתי, אתיחס לעטיפה האחורית. מירה מגן כותבת המלצה ארוכה על הספר. רק בסוף הספר בפרק "הארות ותודות " , מתברר כי היא היתה מעורבת בצורה רצינית בהבניית הספר. אני בהחלט מבין את ההמלצה של פרופסור משה שרון . היא תואמת את רוח הספר. עדיין , הספר עורר בי ענין. למדתי כאמור על איראן. הספר גדוש תובנות. לדוגמה: ( ע 130), קורה אסון ובית קורס בטהרן, עלי כחבר במשמרות המהפכה חש למקום, אבל .." אנחנו המשמרות, לא הצטרפנו לפעולות ההצלה, התרכזנו בהצלת המהפכה משונאיה ובשמירה על המוסר". הדברים האחרים,הם משניים. הסיום - "הישראלי" שונה בתכלית, קצבי, הרבה דיאלוגים. כאילו נכתב על ידי אדם אחר או בתקופה מאוחרת מאוד. כשלעצמו הוא נחמד.”

“שירה גולדרינג בפורטל פרסטיז: "הספר הזה הוא אחד מהספרים שריתקו אותי והפתיעו אותי מאוד – מה אתם יודעים יש ספרות מתח מעולה בישראל. "אללה אוהב אותי", הוא רומן הביכורים של אברהם בנמלך, הסופר, העיתונאי ואיש הרדיו הוותיק, ואני מאוד מקווה שלא מדובר בספרו האחרון. ישראל – ארה"ב – אירן, יהדות ושיעה, מציאות אקטואלית ודמיון רחב, הווה ועבר, שפה נפלאה וכתיבה בעלת עומק. כל אלו הם רק חלק מהמרכיבים המשובחים של רומן המתח המבריק הזה. העלילה המרתקת שרקם בנמלך, יוצרת יש מאין מהבלתי אפשרי. היא מובילה אותנו בין החיים באיראן שלאחר המהפכה החומייניסטית, שכתובים בססגוניות מרשימה, חסידות סטמר בניו יורק – שדמותה ההומוריסטית של הרעבעצן תישאר חקוקה במוחי עוד זמן רב, וכמובן המוסד הישראלי, פצצת האטום האיראנית, ניסיון הפגיעה הכושל במדען איראני בכיר וכמובן איך אפשר בלי אהבות בלתי אפשריות. בקיצור, רוצו להשיג את הספר".”

“סיימתי עכשיו לקרוא. פשוט נפלא. שווה להתאמץ בהתחלה. יש בספר שילוב של סגנונות. פרקים נפלאים ועשירים המתרחשים בעבר ולצידם פרקים מותחים ומלאים באקשן.למדתי המון. ממליץ בחום.”