ביקורת ספרותית על דג מלוח בלי חרדל - המשך עלילותיה של פלביה דה לוס הבלשית המומחית לרעלים מאת אלן ברדלי
ספר בסדר

---

יום אחד, בעודי יושבת בנוחות בחדר העבודה שלי וכותבת עוד סקירה לאתר, הרגשתי כף יד קטנה נחה על כתפי. קפצתי בבהלה, וראיתי שזו ילדה זרה. "ממש הבהלת אותי. מי את? מה את עושה כאן?", אמרתי לה.
"אני? שום דבר מיוחד. פשוט עברנו כאן, אני וגלדיס, וראיתי שאת יושבת ליד איזה מכשיר משונה ולא מוכר לי, אז הייתי חייבת להסתכל ולראות. אני מתנצלת על ההבהלה. לא התכוונתי אבל זה מן מנהג מגונה שנשאר אצלי מהתקופה שבה הייתי בלשית. אני סקרנית וחטטנית, ותמיד אמרו לי שאני נכנסת למקומות שאני לא אמורה להיות בהם."
בלשית? הסתכלתי בה בעיון. היא לא נראתה בלשית. למעשה היא לא נראתה כמו משהו שיכולתי לסווג באיזה שהוא אופן. לא היו לה צבעים. היא נראתה כמו דמות מסרט שחור לבן ישן. ובעצם קצת חום צהבהב, כמו תצלומים ישנים. רזה מאוד, לא נמוכה ולא גבוהה, עם שיער חום שלא ברור אם זה צבעו הטבעי או תרומה של הבוץ שעליו. שאלתי שוב "מי את? מה את עושה כאן? ומי זאת גלדיס הזאת?"

היא לא ענתה לשאלות שלי. במקום זה היא אמרה: "מקום מעניין יש לך כאן. הרהיטים עשויים מחומרים שאני לא מאוד מכירה. וה... דבר הזה... לוח הכתיבה שלך... את כותבת כאן שאת לא מאמינה לי, ושהספר שלי שייך לסוגה שבה דמות הבלש הינה קוריוז ותו לא. זה קצת מעליב, את יודעת"

הסתכלתי קצת יותר בעיון, אבל עדיין לא הבנתי. "הספר שלך?"
"שכחתי את הנימוסים שלי, כרגיל. נעים מאוד", היא אמרה והושיטה אליי יד רזה ומלוכלכת בכתמי בוץ. לחצתי אותה בהיסוס. "גלדיס הם האופניים שלי, השארתי אותם בחוץ. קוראים לי פלביה".
עכשיו הבנתי. "פלביה דה לוס? הבלשית מהספר? לא זיהיתי אותך. מה את עושה כאן? ואיך את יודעת עברית?"
"טוב, זה הגיוני, שלא זיהית אותי" ככה היא אמרה. "אני דמות הדוברת. מה אני אני יכולה לומר: הסתכלתי במראה וראיתי ילדה רזה, לבושה בבגדים של בן, קצת מלוכלכת, עם שיער סבוך שבורח החוצה מהצמות? ואני בכלל לא אוהבת להסתכל במראה. ואני יודעת עברית כי אני חכמה מאוד. למעשה הUSA TODAY כתב שאני 'מרהיבה, שנונה,ומצחיקה'".

ביקשתי ממנה לחכות קצת, והלכתי למטבח. הבאתי כמה טוסטים על צלחת, חמאה, וכוס תה. כשחזרתי ראיתי אותה עומדת ליד הפסנתר וממששת את חפצי החן שעליו. הצעתי לה את הכיבוד, והיא התיישבה ואכלה ברעבתנות.

"ובכן" אמרתי, "סקרנית וחטטנית. זה נכון. אני רואה. אני רק לא מאמינה לכמה שאת חכמה".

היא הביטה הפסיקה לכרסם את הטוסט שלה והביטה בי בבוז מתנשא. "מה, גם את מאותם אטומים צרי מוחים שחושבים שילדות חייבות להיות טפשות ולהתעניין רק בשמלות ובאיפור?"
"לא ולא", עניתי. "אני יודעת שיש ילדות חכמות. יש לא מעט מהן בסביבתי. למעשה אני מלמדת תלמידים מחוננים, כך שיש לי די הזדמנויות לפגוש ילדים וילדות מבריקים ובעלי תחומי עניין לא שגרתיים. אני גם יודעת שלא כל ילדה בת 11 חולמת על בת מצווש ושמלות קצפת. אבל צר לי את לא אמינה. את לא מתנהגת כמו ילדה".

"למה לא? אני נוסעת על אופניים, רבה עם האחיות שלי, מספיק קטנה וגמישה כדי להזדחל לכל מיני מקומות צרים וכדי לטפס על עצים". ראיתי את השפה שלה רוטטת ואמרתי מהר "זה לא אשמתך. זה באשמת אלן ברדלי. הוא עשה אותך, והוא לא הבין שילדים חכמים הם לא מבוגרים קטנים. למעשה דרך החשיבה שלהם שונה מאוד מאיך שמבוגרים חושבים. כשקוראים בספר את המחשבות שלך התחושה היא של אדם מבוגר. הגוף הוא באמת גוף של ילדה, אבל בפנים יש אישה מבוגרת וצינית."

ראיתי שהיא נרגעת, והמשכתי להאשים את הסופר: "את גם לא מתאימה לעכשיו. אנחנו בשנת 2014. את נולדת בשנות השלושים של המאה הקודמת. לכן את אמורה להיות עכשיו כמעט בת שמונים. למעשה אלן ברדלי ניצל אותך פעמיים גם לקח גיבורה שהיא ילדה, וכתיבה בתור ילד או ילדה היא משימה קשה מאוד, וגם בחר לכתוב כתיבה תקופתית, מה שמאפשר לו להכניס נוסטלגיות למיניהן"

נראה שהיא שוב מרגישה שאני מתקיפה אותה. "אבל אין ברירה..." היא התחילה. "בתקנים של העשורים האחרונים..."

מזגתי לה עוד תה, ואמרתי "כן, אני יודעת שאין ברירה. אני מכירה את המגבלות של ההורות המגוננת היום, ואת תקני הזהירות בעת הוראת כימיה. אני מבינה שאי אפשר היה לצייד ילדה במעבדת כימיה בתקופה מאוחרת יותר. אבל זאת חלק מהבעיה." השפתיים שלה התחילו שוב לרטוט, וראיתי שכוס התה מתנדנדת בצורה מסוכנת כך שמיהרתי להוסיף "לא באשמתך כמובן, זה אלן ברדלי שאיליו אני באה בטענות. את לא באמת אוהבת כימיה, נכון?"

היא התחילה להסס "ובכן,..."
ואני המשכתי: "את אוהבת את הרעיון שאפשר לאהוב כימיה. אבל אין לך מושג איך זה באמת. תראי, גם אני לא מתה על כימיה. אין בזה בושה, ואני עוד בת לאב כימאי. אבל יצא לי לקרוא עדויות של ילדים אוהבי כימיה מראשית המאה העשרים. תקופות שבהן ילד היה יכול באמת להגיע למעבדה ולעשות ניסויים באמת. אם קוראים את אוליבר סאקס, או את פרימו לוי, את התיאורים שלהם על ההנאה שבהרכבת חומרים זה בזה, ובצפייה בחילופים של מצבי צבירה של חומרים שונים, מבינים איך חושב ומתבטא ילד שבאמת אוהב כימיה. מעבר לכך, אין עבודת מעבדה בלי טעויות, חלקן מצערות מאוד. ונראה שאת דילגת על שלב הטעויות, הפיצוצים, החומרים המאכלים את הבגדים, וכל זה."

היה לי עוד הרבה מה להוסיף, אבל נראה שלא עניינתי אותה יותר. היא חיסלה את כל הטוסטים, הכניסה את שארית החמאה לתוך הכיס שלה, אמרה בחטף "טוב, ביי", ועוד לפני שהצלתי לשים לב כבר ראיתי אותה מבעד לחלון, מדוושת על גלדיס שלה. תמיד חשבתי שזה לא רעיון טוב לדבר עם גיבורי הספרים שאני קוראת. בוודאי בספרים שאני לא מאוד אוהבת. זה ספר שלישי בסדרת פלביה דה לוס. לא קראתי את שני הראשונים, אבל לא נראה שזה הפריע למשהו. כריכת הספר שאותו קראתי נראית שונה לחלוטין מהכריכה שנמצאת כאן. גלישה קלילה באינטרנט גילתה לי שהיה כאן איזה מהלך תמוה של הוצאת "מטר" להוציא בעת ובעונה אחת את אותו ספר, עם שתי עטיפות שונות, ששתיהן יצאו מתחת ידה של אותה גרפיקאית.

בשורה התחתונה: לא כתוב גרוע, והעלילה סבירה. אפשר לקרוא, בעיקר אם מתעלמים מהגיל הכרונולוגי המפורש של הבלשית.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על דג מלוח בלי חרדל - המשך עלילותיה של פלביה דה לוס הבלשית המומחית לרעלים