נשמע לי כל כך אני.
נשמע לי נוסטלגי ועצוב ועוקץ ומעקצץ.
גם לי יש את הרגישות הנוראית הזו לזכרונות דבש מימים מתוקים ואת הראייה הזו שעכשיו זה זמן לנצור כי מחר הוא ילך וימוג
האנשים הרבים שפגשנו ונעלמו, האהבות, המשפחה ששינתה את הוויתה, הגוזלים שעזבו את הקן, הבית הראשון, הפרדסים, הילדות.
נוסטלגיה היא עסק רציני מאוד וכואב מאוד, שורף בשרירים כואב בלב.
מקווה שיזדמן לי לקרוא, בטח אבכה כמו ילד לאורך כל הספר.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
