#
אני חושבת שמגיעה לאגתה כריסטי הקשישה התנצלות ממני. בעבר, כשקראתי את ספריה חשבתי שהיא מצליחה ליצור תעלומות מעניינות, ללא שום שימוש בהומור. התייחסותה לדמויותיה ולעלילותיה נראתה לי רצינית עד אימה. נכון, היא יצרה דמויות משעשעות – כמו פוארו העגלגל, שבלגיותו איפשרה לה לצחוק על יוהרתו ועל האגו שלו, בלי להבחין בגיבנת אותה נושאת הבריטית שבה. כך שקיבעתי לי את דמותה כסופרת המוגבלת לסוג אחד של אנשים – מעמד בינוני עד אצולה בינונית – ולכתיבה נטולת הומור או מודעות עצמית. הספר הזה – שמצאתי על הספסל בדיוק כשהייתי צריכה משהו כזה – מוכיח שדעות קדומות אינן רק נחלת סופרות מתח בריטיות...

יש פה סיפורים קצרצרים עד קצרים. בכולם היא טווה תעלומה כלשהי ופותרת אותה להפתעת הקורא(ת). הסיפורים מייצגים, כך נראה, תקופות שונות בכתיבתה הספרותית ורובם נכתבו עם כמות מכובדת של חדוות כתיבה, הומור ואירונייה. לפעמים הדמויות מגוחכות. לפעמים הסיפור מחביא איזו התלוצצות. לפעמים התעלומה משעשעת.
מה שכן – אפשר להבחין בהבדל בבניית הדמויות. הגברים כולם פשוטים, נורמטיבים כקרימינלים. מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל. דמויות הנשים יותר מורכבות. הן מתכננות, מוציאות לפועל ומצליחות בפעילויות ש(בתקופה בה נכתבו) לא יוחסו לנשים.
הסיפורים הישנים יותר, לדעתי (ההערכה של גיל הסיפורים היא שלי. אין תאריכי כתיבה של הסיפורים) הציעו מודל רומנטי די מופרך (למשל גבר שמתאהב ומציע נישואים אחרי בערך 10 דקות של פגישה עם הנערה) וסיפור יותר קליל. הסיפורים המאוחרים יותר הציגו את הנשים כנועזות ומוכנות לקחת סיכונים וכללו אפילו בילויים של אשה נשואה עם גבר שאינו בעלה (הגיע לו, לטמבל...). יש כמה סיפורים הנוגעים בספיריטואליזם וסיאנס ובחקר הנפש – שני תחומים שהיו טרנד לוהט בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, (שגם סר ארתור קונן-דויל נתפס להם)

לרגישים להגהה, לשגיאות דפוס וכתיב, לפונטים לא אחידים ובאופן כללי לרשלנות עריכתית, עדיף להימנע מהספר הזה, העלול לגרום להם מצוקה. לי בדרך כלל אין קושי מיוחד בנושא ועדיין רמת הביצוע של הספר בתחומים אלה מביישת את הסופרת, שלא לומר את ההוצאה, שלא נראה שהיא מכירה בושה בכלל. עבור האדישים לנושא – יש פה סיפורים חמודים (אל חשש – אין הם סיפורי מופת בשום מובן שידוע לי) קריאה מענגת, המאפשרת לקרוא סיפור או שניים ולנוח. וכבונוס מקבלים מושג לא רע על אנגליה של לפני ואחרי מלחמת העולם הראשונה שכריסטי תיארה, בלי להתכוון לכתוב ספר היסטוריה או אנתרופולוגיה.

תחילה היה לי מעט קשה עם הסיגנון הרומנטי של הספר,אך מהר מאוד מצאתי את עצמי נשאבת לעלילה המותחת שלו.
הסיפורים קצרים להפליא ומגוונים.כל אחד מהם מסתיים בנקודה המתאימה לו,מבלי להפוך את הספר ל'נמרח' ועם מספיק מקום בשביל לגרום לקורא לחשוב.
הכתיבה הגאונית של אגאטה כריסטי הופכת כל סיפור ליצירת מופת בפני עצמה ואת הספר בשלמותו להנאה של קריאה.

ללא ספק הספר המרתק ביותר מבין ספרי הבלשים שקראתי-מומלץ.