דילמת הפשע הוא סיפור חייו של יצחק דרורי, פורץ הכספות מספר אחת בישראל.
כשהוצע לי הספר לסקירה – הסתקרנתי. להציץ למוחו של "המוח" נראה לי מעניין. ואכן, הספר מעניין אך לא מרתק. יש בו הרבה חזרות (הנסיעות הקשות בזינזנה מהכלא לבתי המשפט, הכליאות החוזרות ונשנות, שגרת הכלא). נראה לי שאפשר היה להשמיט חלק מן הקטעים הללו ולהדק את הספר.
גם החלקים המספרים על אהובותיו (יולינה ההונגריה וענת הישראלית) נראים לי קצת מוגזמים, אהבה כל כך גדולה, נכונות ללכת אתו עד קצה העולם והתעלמות מוחלטת ממעשיו /פשעיו מצד הנשים לא נראים הגיוניים בעיני.
יצחק דרורי נולד בירושלים לפני 66 שנים. במשפחתו היו הורים וששה ילדים. משפחה חמה ואוהבת. כך זה היה עד מלאת לו שבע שנים. אז נפטרה אמו, הבית התפרק והכל התנפץ. אביו שלח את הילדים למוסדות. יצחק הקטן הרבה לברוח מן המוסדות, להתגלגל ברחובות ולהתחבר לעבריינים. מכאן דרכו אל עולם הפשע הייתה סלולה.
דרורי נחשב לפושע כבד אך זכה ליחס של כבוד ממרבית מפקדי הכלא אשר עבר תחת ידיהם. נראה לי שזה מכיוון שהיו לו עקרונות : הוא לא רצח, לא איים על איש באקדח או בסכין, לא אנס ולא סחט דמי חסות. אין זה אומר, חלילה, שהוא אחד מל"ו...הוא רואה עצמו כמין רובין הוד מודרני: גונב מהבנקים אשר לדעתו עושקים את האיש הקטן ומחנויות תכשיטים המבוטחות היטב בביטוחים. הוא מאמין באלוהים, מאמין שזהו גורלו ומתפלל לשם לפני כל מבצע על מנת שיצליח את דרכו...
הוא תמיד דרש מהשוטרים והסוהרים שיתייחסו אליו בכבוד וכשלא עשו כך התפרץ ועשה בעיות. אני מודה שזה די קומם אותי, וכי הוא התייחס בכבוד לכספם של האנשים???? אך נראה שבכלא החוקים החברתיים שונים מאלה שבחוץ...
דרורי לא סיים כיתה א' ובכל זאת ידע לתכנן לפרטי פרטים מבצעים נועזים, לנטרל מערכות אזעקה ולפתוח את הכספות המשוכללות ביותר. על כך כנראה זכה להערכה ולכבוד מצד חבריו העבריינים וגם מן הסוהרים והשוטרים.
למרות היותו פורץ מתוחכם, בילה את מרבית שנותיו בכלא. 13 שנים ישב על הפריצה לבית החרושת "צרף", 12 שנים ישב על הפריצה לבנק הפועלים בירושלים, שנה על ניסיון הפריצה לחנות התכשיטים בבן-יהודה ועוד מספר שנים על "הקשר הקווקזי" אשר לדבריו לא עשה.
המסר החשוב ביותר של הספר נמצא בעמודים האחרונים שלו :
"כל חיי אמללתי ואכזבתי אוהבים ואהובים...היו לי חיים קשים, סבל, כישלונות, צער וכאב לי ולרבים אחרים. אל תלכו בדרכיי. הפשע לא משתלם ! " זוהי צוואתו לקוראיו, בפרט לבני הנוער אשר ביניהם.
הספר מומלץ למי שרוצה לדעת על הנעשה מאחורי הסורגים ועל המתרחש במוחו של פושע.

ספר טוב ומיוחד באם קראת את הקודמים לו, המוח והמוח 2, סיפור חיים של עבריין איש טוב לב חכם שנפל לחיים של פשע בגלל מסלול חייו שהחל עוד בילדותו כשאמו נפטרה עוד כשהיה ילד קטן שזקוק לאם תומכת ואוהבת. לא צריכים לבחון אותו רק מהצד של היותו פושע, הוא היה פושע ללא אלימות וללא פגיעה אישית באנשים, לא פרץ לדרות, לא כייס אנשים, שדד רק במקומות עסקיים שיש להם בכל מקרה ביטוח על רכושם. נכון הואר שבשורה האחרונה הוא עבריין, אבל באם לא היה מתגלגל למסלול החיים שהתגלגל מיד עם מות אמו אני מאמינה שהיה מגיע להיות משהוא מכובד בעל תפקיד רם דרג.

כמה בכי בספר אחד!! כשקראתי את הספר המוח בתור נערה,
בכיתי ושקראתי בפעם השניה לא בתור נערה גם בכיתי.
עצוב לקרוא על ילד ללא אמא שמחפש איפה לישון ואיך להתקיים.
ועכשיו שקראתי את דילמת הפשע, בכיתי. הוא חזר
לכלא בתור סבא ובגיל כזה.
עצוב, התגלגלות חיים עצובה.

שתי הספרים הקודמים היו מעולים-מהטובים שקראתי.
פה יש חזרה על מקרים מהעבר עליהם כבר כתב, קפיצות להווה הדי משעמם-
הידלקות על ברמנית ועל אירופאית,החבר שלו שמדבר גסויות עם אשתו.
כשדרורי רוצה לשכב עם מישהי הוא קורא לזה-"אהבה"-והיא רק שלי.
כשאותה אישה שניראת טוב שוכבת עם גבר אחר- הוא מרגיש נבגד ועוזב.
מצחיק שיצחק שוב ושב חוזר לפשע. גם אחרי שניכלא 10 שנים בשנת 89 ויצא בן 50 מהכלא-
גרוש, מנותק מילדיו(שמשום מה סלחו לו ועל זה כל הכבוד) הוא חוזר לגנוב.

יצחק דרורי שכתב את הספר הזה קרא לו "דילמת הפשע" כאילו הפשע הוא דילמה בין הכסף הקל, אתגר הפיצוח והעוקץ המושלם על מערך האבטחה והמשטרה ובכפיפה אחת גם סכנת מאסר, בידוד חברתי ובושה. לבין חיים כאזרח ישר שומר חוק, בלי דרמות ובלי סכנה ובלי בתי כלא, אזיקים, שוטרים, אשמה ובושה. אז אם אתם בדילמה, תקראו את הספר והוא יפתור לכם אותה. לטענתו הפשע לא משתלם. לכן לכו לחפש עבודה ובשביל אקשן תראו סרטים. נפתרה הדילמה? יופי!

עכשיו אתם מבינים למה הספר הזה עצבן אותי?

גדלתי במושב קטן ברמת הגולן, ובתעודת הזהות שלי מעולם לא נרשמה כתובת אחרת. זה מסביר את העובדה שאף פעם בחיי לא נחשפתי למציאות של פשיעה. גדלתי להיות אזרחית שומרת חוק, והפושע היחיד ש"הכרתי" ביחד עם שאר אזרחי מדינת ישראל היה האופנובנק. וגם הוא נתפס והושם בכלא להרבה שנים. לא הכרתי את "המוח" ובטח שלא הערצתי אותו או חשבתי ללכת בדרכיו. מעולם לא עברה בי הדילמה הזאת.

דרורי מלא בעצמו ובטוח שהוא מושא הערצה כי הוא ביצע פריצות מבריקות לכספות, כי הוא "המוח", כי הוא כתב ספרים וכי בעצם הוא בכלל לא אשם.

הספר הוא סיפור אוטוביוגרפי של המשפט האחרון, האישומים, המעצר, החקירות והרבה היסטוריה אישית ודיבור פנימי של דרורי. זהו מונולוג ארוך מרגע המעצר הראשון ועד סוף הפרשיה והשחרור מהכלא. 440 עמודים שנכתבים מכלא באר שבע על חייו, אהבותיו, חבריו ואכזבותיו.

מודה שלא קראתי את הספר עד הסוף. דילגתי הרבה. המון. הנחתי בצד והכרחתי את עצמי לחזור אליו. לא כי ממש רציתי אלא כי קיבלתי אותו כדי לקרוא ולסקר, ולכן הרגשתי חובה.

הספר הזה מומלץ בעיני למי שפועל בסביבת אסירים. התיאור הסובייקטיבי של האסיר את סביבתו ומה שעובר עליו, הוא נקודת מבט שחשוב להכיר. וגם למי שלומד קרימנולוגיה או סוציולוגיה ועל אוכלוסיות בסיכון. שוב, בגלל החוויה הסובייקטיבית שעוברת באופן מאוד אותנטי.

אותי הספר עצבן. הכעיס, אפילו. לא רוצה להיות חלק מההמון (שלדעתו של דרורי) מעריץ אותו על הפשעים המבריקים, על היותו "איש של כבוד" ושאר סופרלטיבים שהוא מנכס לעצמו. כי הוא לא רובין הוד שעושה צדק חברתי, גונב מעשירים ומחלק לעניים כמו שהוא חושב. והעובדה שאמו נפטרה כשהיה ילד והוא ואחיו פוזרו ע"י הרשויות במוסדות מצערת מאוד, אבל לא מצדיקה את הבחירה בפשע כדרך חיים. לא קונה את המשפט "לא בחרתי להיות פושע. הובילו אותי לשם" (עמ' 90)

באמת, דרורי. אולי בתור נער שנזרק לרחוב וגנב כדי להתקיים וכך התגלגל למוסד לעבריינים צעירים. אבל כבוגר ובעל משפחה? כשאחרי המאסר הראשון כל שותפיך יצאו לחיים נורמטיביים ורק אתה בחרת שוב לפרוץ לכספת? גם אז לא הייתה לך יכולת בחירה? ושוב? קח אחריות על הבחירות שלך בחיים. זו לא חכמה לקחת רק אשמה ובושה..

אני סולדת מטקסטים של כאלה ש"היה להם הכל" והם מרגיעים את הקהל ש"זה סתם נראה נוצץ אבל אין בזה ממש" בנוסחים השונים של החוזרים בתשובה (סלבס בעיקר). וגם מפיו של דרורי, ההצהרה הזאת שהפשע לא משתלם, נשמעת מטיפה ונבובה לכל המסתנוורים. הם הרי במילא לא מקשיבים. הם יהירים כמו שהוא היה ומשוכנעים שהם יצליחו איפה שהוא נכשל כי הם טובים יותר, מהירים יותר, מתוחכמים יותר ונחושים יותר. בתי הכלא מלאים בהם...