יצחק דרורי שכתב את הספר הזה קרא לו "דילמת הפשע" כאילו הפשע הוא דילמה בין הכסף הקל, אתגר הפיצוח והעוקץ המושלם על מערך האבטחה והמשטרה ובכפיפה אחת גם סכנת מאסר, בידוד חברתי ובושה. לבין חיים כאזרח ישר שומר חוק, בלי דרמות ובלי סכנה ובלי בתי כלא, אזיקים, שוטרים, אשמה ובושה. אז אם אתם בדילמה, תקראו את הספר והוא יפתור לכם אותה. לטענתו הפשע לא משתלם. לכן לכו לחפש עבודה ובשביל אקשן תראו סרטים. נפתרה הדילמה? יופי!
עכשיו אתם מבינים למה הספר הזה עצבן אותי?
גדלתי במושב קטן ברמת הגולן, ובתעודת הזהות שלי מעולם לא נרשמה כתובת אחרת. זה מסביר את העובדה שאף פעם בחיי לא נחשפתי למציאות של פשיעה. גדלתי להיות אזרחית שומרת חוק, והפושע היחיד ש"הכרתי" ביחד עם שאר אזרחי מדינת ישראל היה האופנובנק. וגם הוא נתפס והושם בכלא להרבה שנים. לא הכרתי את "המוח" ובטח שלא הערצתי אותו או חשבתי ללכת בדרכיו. מעולם לא עברה בי הדילמה הזאת.
דרורי מלא בעצמו ובטוח שהוא מושא הערצה כי הוא ביצע פריצות מבריקות לכספות, כי הוא "המוח", כי הוא כתב ספרים וכי בעצם הוא בכלל לא אשם.
הספר הוא סיפור אוטוביוגרפי של המשפט האחרון, האישומים, המעצר, החקירות והרבה היסטוריה אישית ודיבור פנימי של דרורי. זהו מונולוג ארוך מרגע המעצר הראשון ועד סוף הפרשיה והשחרור מהכלא. 440 עמודים שנכתבים מכלא באר שבע על חייו, אהבותיו, חבריו ואכזבותיו.
מודה שלא קראתי את הספר עד הסוף. דילגתי הרבה. המון. הנחתי בצד והכרחתי את עצמי לחזור אליו. לא כי ממש רציתי אלא כי קיבלתי אותו כדי לקרוא ולסקר, ולכן הרגשתי חובה.
הספר הזה מומלץ בעיני למי שפועל בסביבת אסירים. התיאור הסובייקטיבי של האסיר את סביבתו ומה שעובר עליו, הוא נקודת מבט שחשוב להכיר. וגם למי שלומד קרימנולוגיה או סוציולוגיה ועל אוכלוסיות בסיכון. שוב, בגלל החוויה הסובייקטיבית שעוברת באופן מאוד אותנטי.
אותי הספר עצבן. הכעיס, אפילו. לא רוצה להיות חלק מההמון (שלדעתו של דרורי) מעריץ אותו על הפשעים המבריקים, על היותו "איש של כבוד" ושאר סופרלטיבים שהוא מנכס לעצמו. כי הוא לא רובין הוד שעושה צדק חברתי, גונב מעשירים ומחלק לעניים כמו שהוא חושב. והעובדה שאמו נפטרה כשהיה ילד והוא ואחיו פוזרו ע"י הרשויות במוסדות מצערת מאוד, אבל לא מצדיקה את הבחירה בפשע כדרך חיים. לא קונה את המשפט "לא בחרתי להיות פושע. הובילו אותי לשם" (עמ' 90)
באמת, דרורי. אולי בתור נער שנזרק לרחוב וגנב כדי להתקיים וכך התגלגל למוסד לעבריינים צעירים. אבל כבוגר ובעל משפחה? כשאחרי המאסר הראשון כל שותפיך יצאו לחיים נורמטיביים ורק אתה בחרת שוב לפרוץ לכספת? גם אז לא הייתה לך יכולת בחירה? ושוב? קח אחריות על הבחירות שלך בחיים. זו לא חכמה לקחת רק אשמה ובושה..
אני סולדת מטקסטים של כאלה ש"היה להם הכל" והם מרגיעים את הקהל ש"זה סתם נראה נוצץ אבל אין בזה ממש" בנוסחים השונים של החוזרים בתשובה (סלבס בעיקר). וגם מפיו של דרורי, ההצהרה הזאת שהפשע לא משתלם, נשמעת מטיפה ונבובה לכל המסתנוורים. הם הרי במילא לא מקשיבים. הם יהירים כמו שהוא היה ומשוכנעים שהם יצליחו איפה שהוא נכשל כי הם טובים יותר, מהירים יותר, מתוחכמים יותר ונחושים יותר. בתי הכלא מלאים בהם...










