לפעמים לחקור קצת על הספר והסופר עוזר להתחבר לטקסט. זה מה שקרה לי עם מטרופוליטן. הקריאה בו הייתה איטית ומייגעת בשבילי עד שמצאתי שהוא פורסם בשנת 1995. לפתע, הספר קיבל זהות. כמי שהייתה בתיכון בשנות התשעים, אני יכולה להעיד שאייה, הדמות הראשית, היא בהחלט גיבורה אופיינית לעשור האחרון של המאה העשרים.

אם לסכם את העלילה בקצרה ובלי לחשוף יותר מדי - אייה היא אישה צעירה ומקופחת, שהצליחה בעזרת עבודה קשה ללמוד ולהשיג עבודה ברשות הפלאזם שמפקחת על השימוש בפלאזם. הפלאזם הוא מעין אנרגיה בעלת יכולות בלתי מוגבלות להעניק למשתמש בה כוח לעשות כל דבר. החומר מופק מיסודות בניינים, לא ברור איך ולמה. החיים דוחפים את אייה לעשות מעשה שמוביל אותה להרפתקה עם אנשים רבי כוח והשפעה.

לזכותו של הספר יאמר שהוא נשאר צמוד לסיפורה של אייה לאורך כל הדרך והדמות שלה היא הצד החזק של הספר. גם כשנדמה שהעלילה הולכת להתפרש לכיוונים צפויים ולעוסים, הסופר מקפיד לחזור לדמות הראשית ולעולמה הריאלי. אייה מצטיירת כאישה צעירה, חכמה, בעלת תושייה וחוש מוסר בסיסי, אם כי גמיש. היא מנתחת ומתלבטת מוסרית לגבי מעשיה ומעשי אחרים, אבל אף פעם לא שוכחת את תשלומי המשכנתא שמרחפים מעל ראשה.

העולם בספר מצטייר כעולם בו אין ערך לחיי אדם, אסונות גדולים מתרחשים לצד צרכנות מוגזמת ושעשועים להמונים, מלא בשחיתות ודיכוי. על אף שהספר מוגדר כמדע בדיוני, בפן הזה שנות התשעים והתנועה באותן שנים, שדוכאה קשות, של אנטי גלובליזציה ומלחמה בתאגידים נוכחים מאוד בספר. אני יכולה לדמיין בקלות את אייה מסתובבת עם קלטת של נירוונה באוזניות, מתמודדת עם החיים בשילוב של כעס ומשיכת כתף.

כספר מדע בדיוני, ה"מדע" הבדיוני בו כל כך מופרך, שהדרך היחידה לקבל את הפלאזם היא להתעלם מכל השאלות שסובבות על המהות שלו ואיך הוא מופק. אני התייחסתי אליו כאל מטפורה לכסף או הכוח שבהחזקת נדל"ן, משהו שאני לא יודעת אם אזכה להנות ממנו בארצנו הקטנה. ואפילו לא התייחסתי פה לדולפינים המדברים.

אומנם היה לי קשה להתחבר לספר בהתחלה, אבל ברגע שהנחתי למדע הבדיוני והתרכזתי בדמות הראשית, מאוד נהניתי מהקריאה.