ביקורת ספרותית על פיאוני מאת פרל ס. בק
ספר טוב

---

ראשית המאה התשע-עשרה, העיר קאיפנג סין.
בעיר חיה האוכלוסייה המקומית הסינית. אצל רובם פילוסופיית החיים מושתתת על "כל יושבי הארץ, באשר הם, משפחה אחת דומה, כולם טובים באותה המידה". הם סוגדים ומתפללים לאלילי פסל וחרס בבתי התפילה. מקשטים את חייהם הקלילים בשמחה, בהנאה שמתמסרת ליופי של פריחה כזו או אחרת, שקיעה או זריחה או צפייה רגועה בדגי הבריכה. החגים והמועדים הסיניים מושתתים על התחלפות עונות השנה, מלאים בסממנים חגיגיים של שמחה ומודגשים על ידי היופי הטבעי והמלאכותי שניתן למצוא בכל פינה.
הגברים: הרי הם הדומיננטיים בחיי החברה ובחיי המשפחה. חייהם שגרה של עבודה ביום ובילויים בלילה, המוטו המוביל "עושים חיים וחיים בשמחה". הכלכלה טובה, יש אוכל משובח, נשים יפות שמנעימות את זמנם - הם מרוצים.
הנשים: הנשים הטובות הריהן – יפות, עדינות מאוד ושקטות, רגועות ולא תזזתיות - קשורות רגליים כמובן, שמחות, משמחות ומרוצות, ועיקר תפקידן – להנעים לגברים את זמנם וליפות את הבית.

לצד האוכלוסייה המרוצה חיים "הזרים" קהילה יהודית קטנה, צאצאיהם של סוחרים שהגיעו מהודו, מפרס ומטורקיסטאן (1000-800 לספירה) והתיישבו בה.
בחלקה הגדול "הקהילה הזרה" בשלבי התבוללות. בחלקה הקטן – מנסה לשמר את יהדותה. ישנו רב הקהילה החזק (שלאחר פטירתו תהליך ההתבוללות מתעצם), בית הכנסת המטופח והעשיר (שנסגר לפעילות לאחר מות הרב ואוצרותיו נבזזו), וכמה משפחות שמנסות לשרוד את יהדותן.
עוד באוכלוסיית "הזרים" - הנשים: הרי הן הדומיננטיות בחיי החברה ובחיי המשפחה על פיהן יקרה וקורה. הן (מוצגות כ)נשים שתלטניות וקשות, עקשניות, עצבניות, חסרות עידון (גדולות ומגושמות פיסית) שהשמחה, הקלילות והרכות מהן והלאה ועל פיהן מתנהלים חיי הגברים, מתנהל הבית. החגים וחיי היהדות מצויינים על פי החלטותיהן והוראותיהן.
הגברים: הרי הם (מוצגים כ)חלשים ושוליים בהשפעתם, חייהם בכלל וחייהם הדתיים מוכתבים על ידי הנשים. הם כן משפיעים וחזקים כסוחרים, מחוץ לביתם.

האוכלוסייה המקומית מקבלת את "הזרים" באהדה ובהסתייגות וגורסת – הם אנשים "מוזרים" בניו של עם מיוחד – קשה, עצוב, נוקשה... הם בלתי מתפשרים. הם התבדלו משאר האנושות בכך שהגדירו את עצמם לעצמם כעם הנבחר. ההתבדלות הזו הפכה אותם למשפחה אחת של צער ואבל שהפך לעם מובס ומריר ונרדף. הם הגיעו לכאן כי היו נרדפים. הם היו נרדפים כי הם שומרים על ברית עם אלוהיהם, ברית שנכרתה עוד בימי קדם ושהובילה אותם להיות נרדפים.

עוד שידרה אותה האווירה המקומית כי המוזרות של הזרים באה לידי ביטוי בעיקר בימי החגים והמועדים היהודיים שהצטיירו לעיניים הסיניות כעצובים, קשים לביצוע, וככאלה שנערכים בדרך כלל לזכרם של חורבן, רדיפה, קרבות ואסונות – ימים מתסכלים שכוללים טקסים מוזרים.

אותה האווירה המקומית חילקה את "הזרים" ונתנה בהם סימנים: אלה שסוגדים לאל שלהם - "הזרים המוזרים". אלה שלא סוגדים לו יותר, הרי הם כמו כולם והם "הזרים המתוקנים".
ויש גם תובנה של אותה הסביבה – תובנה הגורסת – אותה הסגידה לאל המיוחד, זו שיוצרת עם קשה, עצוב, נוקשה... ושהאל שלהם הוא בלתי נראה, לא עשוי אבן או חרס הרי הוא אל שקיים רק בנפשם, יש לבטל אותו בנפשם, ובכך יש לתקן את אותם הזרים.

הרומן כתוב בפשטות נעימה ונצמד פחות או יותר להיסטוריית היהדות בסין ולתהליך התבוללותה בקרב האוכלוסייה המקומית בעקבות איבוד האמונה, ההתערות בחיי המסחר והקהילה או בגלל נישואים לנשים סיניות (שהרי ברור לאן נוטה הלב כשעומדת לבחירה אותה סינית מקסימה מול אותה יידיש-מאמה ממוצא פרסי נוקשה). הסיפור עצמו בדוי ומתואר דרך עיניה של פיאוני, משרתת סינית מקסימה החיה בקרב המשפחה היהודית החזקה ביותר בקהילה וזו שהתעקשה לשמר את יהדותה עד לתהליך ההתבוללות שאף היא עוברת. הרומן מלווה את הדמויות הצבעוניות, הרי הן בני המשפחה ומשרתיה, לאורך כשבעים שנים ושזור בשלל סצינות חינניות, משעשעות וטרגיות.

» ביקורות נוספות של
» ביקורות נוספות על פיאוני