ביקורת ספרותית על אתי מלבנון - חטיבת הצנחנים במלחמת של"ג מאת אלוף יאיר יורם

---

ישבנו בשקט. מתוחים מאוד.
מכונסים.
עוד מעט נהרוג.
בשביל זה עשינו את הדרך הזו, זו הסיבה שבגללה הגענו לצוות הזה ביחידה הספציפית הזו.
להרוג.
את הגיבוש התחילו 250, סיימו 50, התחלנו מסלול 17 וסיימנו 11.
כמו הרכב פותח בקבוצת כדורגל.
והנה מגיע הביצוע הראשון שלנו.
הולכים להרוג.
קאט להווה.
לפני כמה חודשים הסתכלתי על תמונה שצולמה אז.
ילדים ! ילדים ! עומדים מול המצלמה בגיא צרוב שמש מחוץ לג'זין.
משקפי AO, מקוצר זרוק על הכתף, כל כולנו אומרים מה שתפסנו אז כבגרות גברית
ונראה היום כמו מה שזה היה - חבורה של ילדים.
בלילות עברנו כרפאים בוואדיות שמעבר לליטני, במערות הסלוקי, על רכסי הבופור וג'בל סוויד.
והרגנו.
חשנו בלתי מנוצחים, אפלים כלילה, אדוני האדמה הקרה של הארץ המקוללת הזו שתחיה ותנשום בתוכי עד נשימתי האחרונה.
לבנון.
ואז נהרג א'. בסצנריו שגם אם יתרחש עוד מיליון פעמים, לא יקרה שוב.
ואחר כך גם ש'.
ש' שעם האלונקה שלו רצנו בדממה לכיוון מסוק החילוץ, בעוד לבי צורח אל תוך הדממה שלא ייתכן, לא ייתכן.
קאט חזרה לאותו חדר קטן בו ישבנו לפני הפעם הראשונה בדממה.
לפתע נפרצת הדלת והרקולס ענק ושרירי עם חולצה פתוחה עד לטבור פורץ פנימה
וכולו חיוך ענק וקולו מרעים:
"נו חבר'ה, הולכים לעשות להם קצת את המוות?"
יה-יה.
בבת אחת מתפרק המתח. היכרות ראשונה עם מישהו שכל פעם מחדש הייתי אומר לעצמי שאחריו
אלך עד קצווי ארץ.
וזה הספר שלו.
כלפי חוץ זה הוא סיפורה של חטיבת הצנחנים במלחמת לבנון הראשונה
אבל כלפי פנים זה ספר של איש שהיה מטובי המפקדים של צה"ל, בעיקר מפני שהיה קודם כל
אדם.
מומלץ לכל מי שחי פה במדינה הזו ושכח או רוצה לשכוח שהשלום לצער כולנו
עדיין רחוק מאוד.
המלחמה נמשכת.

» ביקורות נוספות של ליאור
» ביקורות נוספות על אתי מלבנון - חטיבת הצנחנים במלחמת של"ג