הכנת רשימת שירים להשמעה לאדם אהוב, אינו דבר שבשגרה ואינה דבר פשוט בכלל; ההכנה מגלמת בתוכה לא רק את השירים שאתה, העורך, אוהב, אלא היא גם צריכה להיות רשימה לדעתך הצד השני יאהב. ההצלחה המושלמת תבוא לידי ביטוי ברגע שהאדם או האשה (תלוי בטעם) להם אתם מכינים את הקלטת... לא טעיתם ואני לא התבלבלתי, אכן כתבתי קלטת, יתקשרו אליכם כעבור יום בהתלהבות ובחיוך וישאלו כיצד ידעתם לקלוע לטעמם המוזיקלי.
החלק הקשה של הכנת הקלטת אינה מציאת השירים או הקלטתם - בימינו, בעידן היוטיוב והדיסק און קי זה לוקח דקות ואפילו שניות (האם לא כתבתי לפני מספר שניות קלטת?!); החלק הקשה הוא בחירת השירים והצגתם ברשימה לפי סדר מסוים. זה יכול להיות לפי הא'ב', זה יכול להיות לפני שעות היממה (ישנם שירים של יום וישנם שירים של לילה), זה יכול להיות לפי רגשות (כעס, איבה, התחבבות ואהבה), זה יכול להיות על פי רקע ההיכרות עם האדם לו בונים את רשימת השירים וזה יכול להיות והכי כיף אקראי לחלוטין, בלי דבק, בלי סיבה מלכת, סתם שירים שאוהבים ומקווים שהצד השני יאהב גם מאותם הסיבות.
את 'נאמנות גבוהה' ראיתי בגרסתו הקולנועית בתחילת שנות האלפיים, השחקן והיוצר ג'ון קיוזק יצר סרט מקסים, רומנטי, מצחיק ועשיר במוזיקה חדשה שלא הכרתי ברובה, ששבתה אותי, הפילה אותי מהרגליים וגרמה לי להכתיר את הסרט כאחד מסרטי הפולחן ברשימת חמשת סרטי הפולחן הכי גדולים בחיי (באופן אקראי לחלוטין תוסיפו את 'החומה' של אלן פרקר ופינק פלויד, 'החשוד המידי' עם קווין ספייסי, 'איש ההרס' עם סילווסטר סטלונה וסדרת סרטי האנימה של הייאו מיזיקי), כעבור מספר שנים הבנתי שהסרט מבוסס על ספר של ניק הורנבי ואז גם הנחתי יד עליו.
כמעט עשור עבר בין הפעם הראשונה שקראתי את הספר לבין הפעם השנייה שכעת קראתי את הספר ובמילה אחת: לא התלהבות רבה במיוחד.
איני יודע מה אהבתי בפעם הראשונה שקראתי, אולי הייתי תחת הרושם של הסרט המצוין (אני עדיין חושב שהוא סרט אמריקאי מצוין ביחס לספר הבריטי), אולי בגלל שהייתי צעיר יותר ופחות מיושב ומשפחתי אבל כיום המציאות השתנתה. ראשית לתוכן הספר:
רוב הינו בחור לונדוני במחצית שנות השלושים לחייו, חברתו לורה עוזבת אותו בתחילת הספר, הוא בעל חנות תקליטים לא מצליחה במיוחד הוא בטוח שהוא ושני עובדיו/חבריו ברי ודיק הם בעלי שם וידע במוזיקה שאינם מוערכים דיים ועל כן הם נוטים לזלזל בכל מי שאינו עונה על טעמם המוזיקלי ואינו משתווה, לדעתם, לרמתם.
רוב בוחן את חייו האישים וטעמו המוזיקלי לפי חמשת הגדולים לאותו הרגע: חמשת השירים הטובים ביותר לעונת הפרידות, חמשת השירים הטובים ביותר בכדאי להרשים בחורה וכד'. בניסיונו להבין מה השתבש במערכת היחסים שלו עם לורה והאם ביכולתו לתקן את מה שנגרם, הוא מנתח את יחסיו עם בנות המין היפה, בעבר באמצעות חמשת האהבות הגדולות בחייו.
הספר רווי במוזיקה מילולית לפי מצבי רוח משתנים של רוב וחבריו ורווי בהרבה חפירות פסיכולוגיות על חיי שגרה של בחורים לונדונים בני המעמד הבינוני במחצית שנות התשעים. לקורא, שפחות מרגיש בנוח ברחובותיה ופרבריה של לונדון, לא נשאר לי דבר למעט אמפתיה עם מצבך האבוד ולקורא שכן מרגיש בנוח עם לונדון ורחובותיה... משהו לא בסדר אתך.
כפי שציינתי, הסרט בגרסתו האמריקאית, בצורה מפתיעה איכותי יותר, נעים יותר לצפייה ולשמיעה ומצחיק יותר. באחת הסצנות המשמעותיות בעיני, יוצא הגיבור רוב מסוג של אירוע חברתי, הוא נטול רכב והוא נמצא בפרבר מרוחק ובעודו פוסע לתחנת האוטובוס יורד עליו גשם זלעפות ובעודו מגיע לתחנה, נטול מחסה וספוג מים נשמע ברקע שירו של בוב דילן most of the time
רגע יותר מלנכולי מזה לא יכולתי לתאר.
כששלפתי את הספר מהמדף, לקראת קריאתו השנייה העכשווית, שמתי לב שמיקמתי אותו בסמיכות ל'חוכמת הבייגלה' של אילן הייטנר, כשסיימתי לקרוא אותו הבנתי מה עוד לא מצא חן בעיני: הספר רווי בפילוסופיה גברית, סקסיסטית וחפרנית של הכותב שמרוכז בעצמו, בחוסר ביטחונו העצמי כגבר למול המין השני ובסיפורים ותיאורים סביב מערכות יחסיו מתובלות במין גלוי ומרומז... נקרא לכם מוכר? זאת גם הסיבה מדוע לא חזרתי ל'חוכמת הבייגלה' יותר מעשור מאז קראתיו לראשונה. כנראה זה הזמן להעבירם לספריה שכונתי של 'קח ותן' - כפי הנראה לא אחזור לקרוא בהם בעתיד. אין לי סבלנות יותר לסיפורים של גברים חסרי ביטחון עצמי שמנסים באמצעות הומור ירוד וסיפורים על מין, תכונות אופי ותופעות גופניות כמו נפיחות גרפסים וכד' לכבוש את דעת הקורא.
לקראת סיום איני יכול לעמוד בפיתוי ואני מכניס את חמשת השירים הטובים ביותר בעיני, בסדר אקראי לחלוטין, לנסיעות לילה במדבר (אני מאד אוהב לנסוע בלילה במדבר):
do it again STEELY DAN, riders on the storm THE DOORS, jokerman BOB DYLAN, freaks LIVE & heaven LIV
לפי המלצת דוקטור רעש, יש להקשיב לשירים בהגברת ווסת השמע לרמה הגבוהה ביותר :)
