הוואי חיילי, גברי, במוצב או במחנה סגור.
קבוצה של חיילים. לכל אחד רקע שונה, אישיות יחודית מתוארת בצורה מוקצנת , במחנה/ מוצב על הר נידח בסיני.
החל מהחייל הנכנס לדיכאונות מטיפוסים שונים ( כדאי לקרוא), ועד הרופא שהוא הנורמלי הכמעט יחיד.
התחביב העקרי: איך לא , לחשוב על בחורות ולנסות להשיג כמה שאפשר ניסיון עם כל אחת שנמצאת במקום או נקלעת לשם.
כדי לגמור חלק זה, הבחורות מוצגות כאובייקט מיני לתשמישי מטה בלבד, חסרות תכונות ומאפיינים אחרים חוץ מהתפקיד שמיעד להם בספר.( ואחר כך כועסים על החרדים, אם כי הנימוק שלהם הוא רק כיסוי ערוותם).
הרעות בין זכרי המחנה/ מוצב היא אד הוק כדי ליצור תנאים אנושיים וקיומיים בהישארות במקום, הם לא שרים את שיר הרעות של הפלמח לאחר השרות הצבאי המשותף.
דרך אגב אין הומוסקסואליות במוצב בשום ביטוי וצורה.
זהו הרקע.
גיבור הסיפור הוא סופר מתחיל המתלבט במערכת יחסים עם דליה ( שמופיעה גם בספריו האחרים). דליה אינה שייכת למתקן,אולם היא חלק אינטגרלי מעולמושל החייל/ הסופר.
יש כאן תיאור של דרך הישרדות מיוחדת: הוא אוהב את הצבא, אוהב לבצע משימות ואפילו עבודות מטבח.
הוא לא "חייל מורעל", אלא פשוט מבצע את תפקידו ב"אהדה" לאירגון שנקרא צבא ואף מצהיר על כך.
דבר כזה הופך אותו לעוף מוזר גם בעיני מפקדיו , לא כל שכן חבריו למתקן הצבאי.
אם אשווה את הסיפור לספרות עולמית דומה,כמו המינגווי ( הקץ לנשק), הרי, שם הגיבור שהוא גם כתב צבאי, מביט בעיניים אזרחיות על מה שקורה לו ובסביבתו. גם הגבריות שלו היא רכה יותר, מעודנת.
ניסיוני (הלא קטן בחיי מילואים וצבא),היה שונה במעט כי החיים האזרחיים תמיד שלטו ברקע.
זה נכון כי גם אצלינו , היתה מחוייבות לתפקיד אבל לא "אהבת הצבא".
והייתה רעות אד הוק שחלק להחיילים שמר עליה לאחר השירות הצבאי.
מה שכן, ההרגשה של הסגירות במוצב נידח והתחושה של בידוד כפי שמופיעה בספר , היתה גם היתה בחלק מהשרות.
הספר ראוי לקריאה , אם כי אינו נראה בעיני ה"שפיץ של הפירמידה בספרות העברית" כפי שאחד הפלצנים כתב בכריכה האחורית שלו.

ממליץ בחום לקרוא את הספר
נותן נקודת מבט מפתיעה על התפתחותו כסופר
בדרך כלל איני קורא את אחרית הדבר
אבל קראתי וקיבלתי נקודת מבט אחרת על הסופר המתמחה בספרי ריגול מניסיון אישי מרתק

מעולה.מזכיר נשכחות.