אחרי "מחול העקרבים" של שפרה הורן, החלטתי שאני לוקחת פסק זמן מכתיבת סקירות. למה ? כי אני מאוד רוצה לחוות קריאה משוחררת, לא ביקורתית, כזו שהיא מן הסוג של זרם התודעה, מבלי ליעד מראש את החוויה לכדי מציאת איזה שהוא פאנץ'-ליין, או לחפש את ה"יש", וה"אין", ולמצוא הדגשים ראויים לכל אחד מהגיבורים, ככה לקרוא באופן לגמרי חופשי, לחוות ולהניח בלי סיכומים. כי כשאנחנו מסכמים או פורשים את הכתיבה היא מיד דורשת הגדרות, שייכות, משמעות, ואני רוצה בתקופה הקרובה לחוות קריאה כ-פשוטה! וזו כנראה תהיה חוויה אחרת. אז הנה הצהרתי בפניכם שאני לוקחות חופשה ללא תשלום ויוצאת לדרך, אפילו בלי ילקוט ובלי מקל...

ובכל זאת תשאלו: אז מה היה שם ב"מחול העקרבים"? עקרבים לא היו אבל הייתה יופי של כתיבה רגשית, ותיאורית כפי ששפרה הורן יודעת, והיו גם כל המרכיבים והדמויות שמייצגות את החברה הישראלית שלנו והרי כולנו יודעים כמה מטעמים אפשר לרקוח ב"מטבח הישראלי", ואיזו אקלקטיות מרהיבה יש כאן. גם כשהיא מתנגשת בטעמים... ויש ביצירה הזו גם סיפור אהבה, אבל בעיקר תופסת את כל הנפח אישה אחת גדולה מהחיים, שנשארת הרבה מאוד זמן גם אחרי שהספר חוזר לנוח על המדף.

"מחול העקרבים" אינו רק אקט רומנטי-ארוטי-או אומנותי"- הוא בעיקר מאבק קיומי – מחול של ישראלים, פלסטינים וגרמנים" כך אומרת הסופרת וכותבת את הרומן שלה בלשונו של גבר ועל זה ווירג'יניה וולף פעם אמרה " הכתיבה נמצאת במוח האנדרוגני שאינו נכנע לסטראוטיפ מגדרי" ואצל הורן אפשר לשמוע לא רק את פעימות הלב האנושי אלא גם את רחשי העלים, את מאבקי הדוממים, את מחשבות בעלי החיים, ולהתענג על כל מילה שמייצרת אף היא קצב-דופק משל עצמה.

זו חגיגה, והנאה עצומה. זה מה שיש לי לומר .

וכך כתבה רבקה קרן במוסף "הארץ": "זה שיר הלל לאדם הניצב בעוז מול גורלו. זה אורגניזם חי ונושם" וסכמה את החוויה שלה.

אז שרק נהיה בריאים, ושנמשיך ליהנות מכל כותר שנופל לידנו .

שבת שלום לכולם .

חומרי הגלם של הספר מבטיחים רבות - אהבה, מוות, התחשבנות עם העבר עיוורון כלפי ההווה ועתיד פתוח. יחסי יהודים-גרמנים מהווים כר פורה לסיפורים, מסרים ולקחים. על כריכת הספר כתוב כי שפרה הורן בוראת מעין אנדרטה לשתי ישישות פליטות שואה שגרו במוסך ברחוב בירושלים וסבלו מהתנכלויות ילדי השכונה. הסיפור שבראה הורן מצליח לעניין, במיוחד בחלקו השני של הספר, כאשר לקורא מתחוור כי העלילה הרדודה ומרובת הקלישאות אכן תתקדם לקראת סוף כלשהו. אני מודה שהסתקרנתי לקרוא מה עוד תעולל המחברת לברואיה, בעלילה שאינה מצליחה לגרות יותר מדי את המחשבה.
יש גם יוצאים מן הכלל כמובן כגון החלטתו של הגיבור אוריון , מספר הסיפור, ליסד ספריה ניידת שתאגור את הספרים שנשרפו ע''י הנאצים ב-10 במאי 1933 כדי להנציח את זכרה של "סבתו" יוהאנה ומיד לאחר מכן נזכר המספר בגילוי ספרים בעלית הגג, ספרים כתובים בערבית. אימו מסבירה לו שהם הושארו שם ע'י בעליהם הקודמים. אוריון בן ה-7 מראה את הספרים לאביו של חברו הטוב גולן והלה מבאר לו: "בבתים האלה גרו אנשים מלומדים שקראו הרבה ספרים ובחורף הראשון שלנו בבתים האלה, עוד הרבה לפני שנולדת, הבערנו אותם במדורות כדי שנוכל להתחמם ולבשל. כי כלום לא היה לנו אחרי המלחמה. כלום. אפילו לא עצים למדורה". האם הסופרת מרמזת למשהו?
אבל הסיפור ממשיך כבדילוגי העקרב קדימה ואחורה. אין כמעט דיאלוגים בין הדמויות. חסרונם של אלה דן, בעיני, את הספר לבינוניות משמימה. כך גם השאלה מה יעלה בגורלו של רומן בלתי אפשרי לכאורה בין המספר, שגדל על איבה לגרמניה, לבין גרמניה צעירה הבאה לכפר על חטאי העבר. גם כאן מעבר לתיאורי אהבה ומין, הסוגיה הכללית אינה זוכה להתייחסות מעמיקה.
השורה התחתונה: הספר בסדר. אפשר שירושלמים ימצאו בו עניין רב יותר. סך הכל – בינוני.

איזה תענוג.
כל-כך חיכיתי לספר חדש של שפרה הורן - והיה שווה לחכות.
אהבתי כל-כך את בחירתה של הורן לספר את הסיפור מפיו של גבר דווקא, המדבר אל אהובתו.
בחירה זו איננה נפוצה בספרות הנשים בדר"כ - ונתנה לספר "טוויסט" מרתק.
אהבתי את אחד המוטיבים המרכזיים בספר - האהבה לספרים והצורך לשמרם, ואת הרעיון הגאוני של סיפרייה ניידת, במה שהיה פעם אוטו גלידה.
גם אני אינני יכולה לשאת את הרעיון של ספרים שרופים, וכן, סליחה על הקלישאה - היכן ששורפים ספרים ישרפו גם אנשים.
"הספרים השרופים" פותחים לקורא צוהר לנושא השואה בו בחרה הורן לטפל מזווית אחרת - הצד של הגרמנים.
נושא מורכב ורגיש זה נדון בספר בעדינות שרק הורן יכולה לייצר.
התרגשתי כל-כך מדמותה של יוהנא, סבתו של הגיבור, והתענגתי על העברית הרצוצה, במבטא גרמני כבד, שהורן שמה בפיה.
למרות שהשואה נמצאת בכל פינה בספר, זהו אינו ספר שואה כלל וכלל.
אם כבר זהו ספר על הישראליות שמנצחת את השואה, מבלי להכנס לדמגוגיה לססמאות.
אבל מעל הכל - זהו ספר על אנשים, על כאבם, על שמחותיהם, על אסונם ועל אהבתם.
כל מי שהיה פעם בן להורים, לא כל שכן הורה בעצמו (כולנו בעצם...) לא יכול היה להשאר אדיש למערכת היחסים המורכת שפורשת הורן בין הגיבור לבין אימו והשאלה הניצחת - האם להורה מותר מתישהו לשים את טובתו לפני טובת ילדו?
גם בנושא השכול נוגעת הורן בעדינות רבה - ומדברת אל כל ישראלי באשר הוא.
כמו בכל ספריה של הורן, גם כאן היא שוזרת מוטיבים מחייה: עלילת הספר מתרחשת בשכונת הקטמונים בירושלים - השכונה בה גדלה, אותה היא מפליאה להעביר על גווניה וריחותיה.
הורן גורמת לך ממש להתאהב בבית מגוריו של הגיבור - לו היא יוצקת תכונות אנושיות ממש.
יחסי השינאה-אהבה שהוא מקיים עם צמח הוויסטריה שפורח על קירות ביתו, מהווים משל ליחסים בין הדמויות בספר ובין הגיבור לבין עצמו.
לסיכום: הנאה צרופה, לא רציתי שייגמר לעולם.

"את ישנה לצדי, מתנשמת ברכות, ואני מאזין לחלומותייך, מתבונן בגלגלי העיניים הרוחשים תחת עפעפיים שקופים. שדייך הולמים את אימומי כפות ידי, ירכך חובקת את בטני. אני למד אותך. אצבע אצבע, שערה שערה, פלח פלח. נקבוביות העור, גומת אבעבועת רוח המתחפרת ברקה השמאלית, פלומת האפרסק הזהובה על הירכיים, אגל הזיעה על השפה העליונה, הפה הפעור, נים רוק דקיק. עורך רוטט תחת מבטי ואת פוקחת עיניים, מפרידה בין אצבעותיי, נושקת לכל אחת מהן בנפרד, מאחה ברוקך פצעים, מורחת צרי ותופרת, בחוטי משי סמויים מן העין, את צלקות נפשי."

חיכיתי המון לספר חדש של שפרה הורן. אכשהו לא משנה מה, המילים שלה חודרות דרכי ויש בהן מן ליטוף רך כזה. שפה מופלאה ורכה.

הספר פתח בפניי דברים שאיכשהו אף פעם לא העמקתי בהם עד הסוף. מה חוו אותם אלו שהגיעו משם, מהמקום האיום הזה שנקרא "שואה" פה, בארץ שלנו? ולאן הם הגיעו? כל הזמן היתה לי תחושה שהם הגיעו למקום מבטחים, אבל כנראה שזה לא רק הפיזיות שלנו, מה קורה בנפש, בבפנים הזה שלנו שסופג וסופג ואוגר את הקולות, הריחות, הפחדים. כמה באמת בטוחים הם הרגישו בין אלו שלא הבינו מה קרה שם? מה באמת הם עברו.

למרות ההיבט הזה זה לא ספר של שואה אלא ספר ישראלי כל כך, ירושלמי עדין שמפגיש אהבה ופחדים ובעיקר מפגיש אותי עם חיים אחרים כל כך רחוקים מחיי אבל ממש לא זרים לי אלא מופלאים במידה מסוימת, הצבעים, הריחות התחושות, הכול עובר ונספג בתוכך. העצב קיים בספר אבל הוא מרחף בעדינות בין הדפים ולא מעיק.

אני ממליצה ואפילו מאוד. הנאה עצומה שמתהווה מההתחלה ועד סיומה של הקריאה. שוווה!!!

כגודל הציפיה כך גודל האכזבה.
שפרה הורן היא סופרת טובה בעיני, אבל מסיפרה האחרון ממש
לא הצלחתי להתרשם.
יש בו כמה רעיונות יפים, אבל חוץ מזה הוא יותר מידי:
יותר מידי רגשני, יותר מידי דרמתי, יותר מידי תיאורי.
הרגיש לי דביק ומוגזם, ומשלב מסויים מצאתי את עצמי קוראת אותו בדילוגים רק כדי להגיע לסופו - לא מפני שהתעניינתי מה קורה, אלא מהסיבה (הטיפשית אולי) שמדובר בשפרה הורן, ועל כן אי אפשר לזנוח אותו באמצע.

לגבי הספר הזה, אני חצויה לגמרי. המילים הצליחו לגרום לי צמרמורת, דמעות של געגוע ועצב, קרקור של צחוק (כמו שרה התוכי) כמיהה ורחמים, כעס על האם הלא משולמת (האם יש כזו?) וחיוך מאופק (כמו יוהאנה הסבתא המופלאה שמתוארת בסיפור).

"חדרי הצטנע בין המטבח לשירותים, ואמא שלי לנה בחדר ההסבה שחבר למרפסת. תאנה, שהיתה לדבריה עתיקה יותר מהבית ואפילו מהשכונה "בת מאה לפחות" הצלה על המרפסת וגימדה בגודלה את כל העצים שסביבה, ובהם הרימון, שבלילות סוף הקיץ הייתי שומע את פירותיו חורקים ומתבקעים ובבקרים היו הפירות מחייכים אליי באלף שיניים בוהקות"...

אז כשמילים מצליחות לגרום לתחושה כזו אין לי אלא להודות לסופרת ולהעריץ אותה על היכולת הנדירה הזו. למעשה שפרה הורן היא לדעתי הסופרת הכי טובה בארץ, אם לא בכלל. השפה העיברית לצערי מתבזה בפיהם של רבים מאיתנו והיא מצליחה לקחת ולחיות אותה בכשרון ורגישות. בכתיבתה, השפה שלנו מצליחה להזכיר לי מה שהחיים בארץ משכיחים ממני - למה טוב לחיות כאן בארץ ולמה הזכרונות והעבר שלי שייכים לכאן והם חלק בלתי נפרד ממני. הורן מצליחה באמצעות השפה העברית, להעביר את כל התחושות והרגשות האמיתיים ששוכנים לי בלב ולהחזיר אותי לנופי ילדותי.

ועם זאת, למרות ההנאה הרבה ששאבתי מהספר, הקריאה התנהלה בעצלתיים (לא רצתי לקרוא בכל זמן פנוי ואף שקלתי לחלוק את זמני עם ספר נוסף המקביל) ומצאתי את עצמי לעיתים מדלגת על פני פסקאות שלמות. למה זה קרה?? כי לפעמים קצת השתעממתי, לעיתים יש הכברה במילים.

כך שמצד אחד הכתיבה והמילים בספר הן מהמעולות שקראתי ומצד שני לפעמים יש הליכה לאיבוד... מעט תיאורי יתר והתמקדות בעבר של הגיבור, עבר שמצאתי אותו מעט בנאלי (כמו יחסיו עם חברי ילדותו ותיאורי המלחמות).חבל שנוצר הניגוד הזה כי בחלקים הטובים של הספר המילים והתיאורים פשוט מושלמים.

ואסכם: ספר מעולה ועצוב שיכל להתקצץ במעט על מנת להיות מושלם.

ספר מקסים מפרי עטה של סופרת אהובה עלי.
ספר מעט שונה מספריה הקודמים אך ירושלים ונופי ילדותה אינם משתנים, ותמיד כייף לחזור אליהם ובעיקר כשהוא כתוב בידי אומנית המלים שיודעת לפרוט על מיתרי הלב והרגש.
הספר הזה הינו מיוחד מכמה טעמים -
לראשונה כותבת בגוף ראשון זכר שזה מיוחד ונכנסת לעורו של אוריון ילד יתום מאב שנפל במלחמת ששת הימים ואם שנישאת באיזשהו שלב ועוזבת את הארץ לאוסטרליה ומשאירה אותו עם סבתו-אם אביו. אשה מיוחדת במינה, חריגה בנוף הירושלמי ומגדלת אותו באהבה ובחמלה.
אוריון הגיבור אוהב ספרים, וכדי לנצור את זכרת סבתו שהיתה עדה לשריפת הספרים ע"י הנאצים מקים ספריה ניידת שאוגרת בתוכה את הספרים שנשרפו.
ספר מאד ישראלי שיש בו נופי ילדות, מלחמות, שכול, שואה, אהבה, טבע, שמחה ועצב.
ספר שמשאיר אותך עם שאלות ותהיות לגבי הדמויות.
נהניתי והחכמתי.
ממליצה

ספר קסום, אחד כזה שנעים לגעת בו ולקרוא בו, כתוב ביד אמן אמתית. כל מה שיאמר לא יהיה בו די בכדי להסביר את היקף ועומק הספר. סיפורו של ילד הגדל כיתום מאב שנפל מלחמת ששת הימים. הדמות המרכזית בחייו הינו אם אביו- סבתו, המגדלת אותו לדרכי העולם על פי השקפתה שמעולם לא הועברה בצורה סדורה, והיא כולה רמזים הנלמדים לעומקם עד העמוד האחרון של הספר. על רקע נופי השכונות הוותיקות של ירושליים, מתוך דפי הספר ניתן להריח את שרף העצים ולחוש את רוח החורף בטרם השלג הראשון.

מומלץ מאד, אפילו חובה..

ספר מרגש, חוויתי ומעורר מחשבה.
אני מתלבט אם לספר את העלילה כי עצם הקריאה והגילוי המשותף ( שלי ושל גיבור הסיפור), הוא המרכיב החזק והמרגש וחבל לקלקל.
עם זה הסיפור מעורר מחשבה , מיהו הרע? האם תמיד הוא רע? האם וכיצד לסלוח לאדם שהיה חלק מהמנגנון הנאצי? גם אם הוא חזר בתשובה בלב מלאה?
ובכלל ,מהי חזרה מלאה מול אם שנוטשת את בנה ואינה מהשואה?
האם מותר לשפוט אותה?
כל השאלות האלו ואחרות מוגשות בסיפור מלא , כתוב יפה וממגנט.בעצם הוא סיפור הישראליות,זכרונותינו הקולקטיבים והשואה.
איני מתעלם מאספקטים ישראלים אחרים ואוכלוסיות ישראליות אחרות, אולם הבמה בספר זה היא הישראלי בארץ וניצולי השואה.
הניצולים ואחרים אינם מסכנים. הם חיים את חייהם ומנסים להמשיך בדרכם.
הספר גם אינו בכייני או מנסה לגרות את בלוטת הדמעות ( למרות שעצב היה נסוך בו ובי).
בקיצור ספר מומלץ מאוד.
שמרו זמן לקריאתו ברצף ובזה תעצימו את חווית הקריאה בו.