ביקורת ספרותית על הנזירה הלבנה מאת יגאל חסון
ספר מעולה

---

כשאומרים לי כי הספר מדבר על שחיתות שילטונית עמוקה בכל הדרגים, פשע בוטה מסוגים שונים, חוסר ביטחון אזרחי והלשנות, עוני מכמיר וניצול מטורף , אני חושב על צ'רלס דיקנס. ספר מלא כאב בועט ב..בטן.
מה קורה אם הספר כתוב במבט סימפטי , אולם מהצד. המון אירוניה , רומן אהבה טהור, מכה בכל הנושאים אבל בדרך שמשאירה לקורא מרחב נשימה.
בסופו של הספר הקורא קולט את עומק הנושא והבעיות ועדיין יש לו זמן ומקום.
זהו הספר והסופר יגאל חסון, כישרוני שראוי לעקוב אחריו.
קצת על הספר.
באנטיגואה, נעלמת אם מינזר הקרויה "לה מונחה בלנקה" על שם סחלב נדיר הפורח למרגלות הר הגעש של האי.
השילטון והמדינה מושחתים. הדבר מתאפיין על ידי הצורך לשרוד של כל פרט לעצמו בלבד. החל מהנשיא המנגנון הכפוף אליו ועד לאחרון האזרחים כמו אוסף הזבל שצריך להתקיים.
לכל אלה מנגנון משותף:חיפוש מרחב קיום והצורך להסתדר שם.
ברור כי השחיתות שמתועדת בצורה אירונית והומוריסטית לעיתים פושה ומכלה כל חלקה טובה.אבל, היא מתקבלת כחלק מהנורמות של החיים כולל הנורמות המוסריות.

בצד זה מתקיים ומתפתח מנגנון תיקון: גרילה, אירגון סעד של יחיד או קבוצה ופה ושם שופט או קצין צבא ישרים.
כל הכובד הזה מתואר בצורה קלילה, צינית והרבה אירוניה וזאת על רקע אי שיש חשק לבקר בו ואהבה אמיתית לא סכרינית.
המחבר משתמש בטכניקה של מקהלה יוונית אותה מיצג מודיע לשילטונות שנדרש לדווח על האמת בלי משוא פנים.
הוא כותב דוחות שקריאתם מעוררת חיוך וגיחוך.
למשל: קצין המישטרה כותב בשגיאות כתיב איומות. אבל הדוח שלו יצא נקי מזה. המדווח אומר כי עכשיו ברור לו מדוע נעצר מנהל בית הספר, רק לא ברור לא מדוע עצרו גם את המורה למתימטיקה.
או המושל מוציא צו כי החוואים יביאו את הסוסים שלהם לתחרות, הם שולחים את הסוסים הפגועים כי בפעם הקודמת בחר המושל בסוסים הטובים כמתנה לנשיא, אבל לא נראה כי הנשיא אוהב סוסים כי הוא נראה נוסע רק במכוניות גדולות שחורות וסגורות.
המודיע מגיב על התפתחות העלילה והנושאים שעלו בפרק והשילוב שלו מענין ויפה.
נותרתי עם מחשבות רבות על השבריריות של דמוקרטיות מול הפרט בתוכם.
ממליץ מאוד לקריאה.

» ביקורות נוספות של אורי רעננה
» ביקורות נוספות על הנזירה הלבנה