כל מי שקורא ספרות של מדע בדיוני יודע שלעתים קרובות הסופר מקריב את המעטפת הסיפורית לצורך הפחת רוח חיים ברעיונות. לא כל ספרי המדע הבדיוני מקרטעים, הפתרונות שמוצא הסופר דחוקים עד לא סבירים, התפרים הגסים נראים לעיין והדמויות חד מימדיות. ישנם סופרים שמצליחים לשמור על הסיפור יחד עם הרעיונות (לה גווין, ויליס, אסימוב). גם היינליין בספרים שונים שלו שמר על מעטפת סיפורית מרתקת, אבל אני חושבת שהרעיונות שלו הם הציר המרכזי סביבו הוא כותב, לאו דווקא הסיפור או הדמויות.

בספר הזה - שיצא לאור ב 2013 אסופה של 8 מסיפוריו של היינלין שנכתבו בין השנים 1940 - 1959 שנים בהן כתב הסופר הנחשב לאחד מה"אבות המייסדים" של הז'אנר, את יצירותיו המוקדמות. כתיבתו שנויה במחלוקת יותר בגלל גישותיו הפוליטיות (נראה שהוא אחז פחות או יותר בכל דעה פוליטית קיימת) ולא בגלל רעיונות המדע הבדיוני שלו, שהקדימו מאד את זמנם, וחלקם אף מתקיימים היום במכשירים שימושיים ומוכרים.

שמו של הספר רומז על סיפורים מעולם הפנטזיה אבל נראה לי שבתחום הזה סופרי הפנטזיה של היום אינם צריכים לחשוש מתחרות: המדע הבדיוני הקלאסי שהיינליין השתייך אליו רחש אי אמון לעולם הפנטזיה ולמרות שבין הסיפורים יש פה ושם רמז לכישוף, היינליין ממהר לטשטש כל רמז לעולם הזה ומספק הסברים "מדעיים" לתופעות.

הסיפור שמשך את תשומת לבי באסופה הוא "וואלדו" שנכתב ב 1942. לא בגלל שהוא סיפור טוב יותר מהשאר אלא כי הוא מספר על המצאות הנכנסות בשנים האחרונות לשימוש כמו ניתוח מרחוק באמצעות רובוטים כשהרופא משתמש ב"כפפה" המורה לרובוט הנמצא במקום אחר מה לעשות בפועל, וניתוחים לפרוסקופיים שהפכו נפוצים ממש, וגם התחזית שלו שקרינה בגלים קצרים היא מסוכנת לבני אדם, ועלולה לגרום למחלה המתבטאת בעייפות וחוסר אנרגייה. נפלא.

אהבתי את הסיפורים המעניינים, הפורסים כמוהם וכמו כל הסיפורים מהז'אנר הזה את החיים גם במציאות של הסופר (בשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת) וגם את החיים בעתיד, כפי שהוא חזה אותם. יאהבו אותו חובבי המדע הבדיוני הקלאסי, שתמיד ישמחו לקרוא שוב סיפורי מדע בדיוני "עתיקים" בלבוש חדש.

לפני כשלושה שבועות, ביום שישי, הרגשתי שמעירים אותי משנת צהריים לא צפויה בטלטלה רכה.
"תגידי" אמר בן זוגי, "קמח וסולת זה אותו הדבר?"
"לא, ממש לא" לעלעתי. הייתי אפופת שינה מכדי להתעצבן.
"כי אמרת לי לקנות קמח אבל הסולת במבצע" הוא הסביר. "את בטוחה שזה לא אותו הדבר?"
המילה "מבצע" היא אחת המילים האהובות עליו בשפה העברית.

כשהוא הלך, משוכנע רק למחצה, לקניות, ניסיתי ללא הצלחה לדוג קרעי חלום מזיכרוני.
כיאה לתקופה, זה היה חלום מלחמתי עם איברים כרותים ואנשים בעלי כוונות רעות. נהג האוטובוס הריק בו נסעתי עזב את מקומו ובא לשבת לידי, מתבונן בי במין חיוך זאבי, מחזיק את ההגה בידו וממשיך לנהוג ממקומו החדש ואחר כך..
אחר כך שאלו אותי על הסולת.

אחרי שתהיתי מה מנסות לספר לי על עצמי הידיים והרגליים הקטנות שצפו באמבטיית פלסטיק הבנתי פתאום שחלמתי מדע בדיוני. זה די מרגש, בהתחשב בזה שאני לא ממש בקיאה בז'אנר, לחלום על נהג אוטובוס עם הגה אלחוטי.
בעיר האבטומטית, בשלושים וחמישה במאי של אריך קסטנר, ישנן מכוניות אבטומטיות לחלוטין שאומרים להן לאן רוצים להגיע (לגן המלאכותי, ליד מקווה חומצת הפחם) והן נוסעות לבד.
אז מה? אז חלמתי מדע בדיוני משנות השלושים של המאה הקודמת. זה לא רע בתור התחלה.

אז זהו שלא.
הסיפורים בספר "הפנטזיות של היינלין" נכתבו בשנות הארבעים של המאה הקודמת ויש בהם כל כך הרבה יותר מאשר הגה אלחוטי. בכל סיפור יש מציאות שלמה ברורה וקוהרנטית שגם אם אין לה נגיעה לעולם כפי שאנחנו מכירים אותו אין בה צרימה, היא נשמעת לגמרי אפשרית.
לא קראתי שום דבר של היינלין והבנתי שהספר הזה חורג מסגנונו הרגיל וכשמו, עוסק יותר בפנטזיה מאשר במדע בדיוני.
מהיכרותי הקלושה עם שני הז'אנרים נראה לי שזה לא מדויק.
ספרי פנטזיה עוסקים בדרך כלל בקסם וביצורים וחיות בעלי תכונות לא אנושיות, בקשיים שיש להתגבר עליהם ובאופן המיתולוגי שבו מתמודדים אתם. החוק העקבי היחיד שאני מכירה בעולם האגדות והפנטזיה הוא "אין ארוחות חינם". בשביל להכין כרכרה צריך דלעת. בשביל להיות קוסם צריך לסבול. בשביל לתקן את העולם צריך לוותר על משהו חשוב.

גם בספר הזה מופיע לעיתים הקסם - יצורים מופלאים ודברים שלא יתכנו בעולמנו כפי שאנחנו מכירים אותו. הקשר בין העולם המוכר לעולם הקסם נעשה דרך התודעה האנושית - הרעיון הזה חוזר, בלבוש כזה או אחר, לאורך כל הספר. אלגורית ברור שזה כך אבל בסיפורים של היינלין האלגוריה הופכת למציאות. אלגוריה בשלושה ממדים, לפעמים יותר.
הוא עוסק בין השאר בפוליטיקה ובכלכלה של הכישוף, בגיאומטריה שבבסיס ארכיטקטורה בארבעה ממדים ובחוקי הפיזיקה של העולם האחר. בתחומים אלה אני נטולת יכולת ודמיון לחלוטין והספר היה עבורי קופסת הפתעות מעוררת מחשבה.

לשיא היפעה הטכנולוגית של עולם מדומיין (עם נגיעות כואבות במציאות הנוכחית) מגיע היינלין בסיפור "ואלדו", סיפור שמעבר לעיסוקו המפורט ברובוטיקה ובנזקי קרינה (והוא נכתב ב 1942), מדבר על הכח הדוחק באדם להפוך לממציא, או יותר נכון הכורח. הכורח להמציא דברים כדי לגבור על אפסותו וחולשתו.
סופו של הסיפור הזה, שמבחינות רבות הוא, בעיני, פסגת הספר, גרם לי להבין מה חסר לי.

לצד דמיון רב ממדי בלתי נתפס, כתיבה בהירה (עם נטייה קלה לטרחנות אבל מאוד ברורה, גם להדיוטות כמוני), התבוננות גאונית, מדויקת וחסרת פניות במציאות ובהשלכותיה האפשריות וחוש הומור יבש של חנון חינני עם גרעין קשה כיהלום, ניחן היינלין במעין דוגמטיות מטרידה לגבי טיבה של הנפש וטיבם של רגשות.
האופן שבו אלגוריה הופכת למציאות מורכבת מכשף אותי.
דמויות אנושיות שמתנהגות כנושאות בשורה אלגורית מפילות אותי חזרה לקרקע המציאות ומחזירות אותי למטבח, לאפות לחמניות.
מקווה שלא תצא לי בסבוסה.

היינליין מוכר לי משחר נעורי (כמעט). ספריו חביבים עלי למרות שמץ ההתנשאות כלפי נשים, למרות המיליטנטיות והמצ'ואיזם הקל המתלווה לעלילות אותן הוא טווה, ולכך ציפיתי כשנתקלתי, במקרה, בספר סיפוריו בעל השם התמוה, בעיני.
פנטזיות? היתכן?
ובכן, הופתעתי.
הספר, כשמו כן הוא, פנטזיות.
כמובן יש בחלק מהסיפורים מנות גדושות של מד'ב כשר למהדרין ובכל זאת יש בו קלילות, קסמים, כישוף, וחלומות. העולם שמעבר, העולם הבא, העולם שמעל ומתחת. עולם בתוך עולם.
נשמע מבלבל? כשתקראו יסתדרו כל העולמות בסדר מופתי, כל אחד מהסיפורים ימצא את מקומו וצפויה לכם ההנאה מסופר ידוע בסיפורים לא צפויים.
תוך כדי קריאת הסיפורים קפצו להן אסוציציות חופשיות לתוך הטקסט, "המופע של טרומן" "מטריקס" ו.. סטיבן הוקינג.
סיפור אחד בלבד הכרתי. בנעורי נקרא הסיפור "ויבן לו בית עקום" וכאן נקרא אותו סיפור בשם שונה.
הנאתי מהספר נפגמה מעריכה רשלנית באופן קיצוני, וחבל.
ובכל זאת הקריאה נעמה לי.
הספר מיועד לאנשי המד'ב והפנטזיה באשר הם. וכמובן לחובבי היינליין