עם סמי מיכאל התייחדתי בין אכילת המצייה המפורסמת בפסח בתוספת סוכר או בלי, לבין כפית החרוסת שהתרוקנה והתמלאה ישר מהצנצנת, בתוך הצמידות המשפחתית והמחויבויות והטיולים והתוכניות שהצלחתי לרקום בימי החג תוך כדי ההתקלפות מהבגדים החמים ועד שחזרתי לשגרה המבורכת .
אז לפני הכול, את תשומת הלב אפנה לבחירתו של הסופר בשם "ויקטוריה "- שהוא גם צורת הנקבה של השם ויקטור, אבל כאן ברומן הזה, הוא משמש יותר כמבטא את שמה של אלת הניצחון הרומית .
כי : -
הוא מכיל עוצמה ,
שאפתנות,
חוש צדק ,
מנהיגות
ויכולת הובלה,
בקיצור זהו שם שמסמל – ניצחון .
וכך כנראה רצה הסופר את הגיבורה שלו. כזו שצועדת כבר בתחילת הספר בגוו זקוף, על הגשר שעל נהר החידקל- אף שבכוונתה לסיים את חייה, (סצנה יוצאת מהכלל שמוזכרת מספר פעמים במהלך הרומן הזה) ולאורך כל הצמתים בחייה תגייס את מעט המשאבים העומדים לרשותה בניסיון לשבור את תקרת הזכוכית מעליה . ולרגע אני חושבת שיש ממש במחויבות הראשונה המופקדת בידינו, כבר עם בחירת השם שלנו, לבין זו שאנחנו לוקחים בהמשך, ואין מנוס מלשקול מחדש את הסוגיה : "מה קדם למה הביצה לתרנגולת או ההפך" .

נהרות וגשרים משמשים תמיד אנלוגיה לחיים ולדרך שאנחנו בוחרים לצלוח אותם . והרי זו המשימה של כולנו כמעט, ולא משנה מה תהייה נקודת הפתיחה .
ועכשיו לגופו של עניין .

ברומן הנפלא הזה סמי מכאל מכנס את מיטב היצרים גם אם הפרימיטיביים ביותר ובאינטימיות גברית ונשית כאחד (אמרו עליו שהוא הצליח להיכנס לעורה של אישה) הוא מפלרטט בחושניות יוצאת דופן עם השפה ועם יושבי החצר של הקהילה היהודית בבגדאד שעל גדות החידקל, מראשית המאה. קהילה שנחשבת לעתיקה ביותר. וכמה יפה הוא עושה את זה .

הוא מקים עבורנו תפאורה עשירה של מסורת ודת, מתאר את חיי החברה הקשים, את הבערות ואת העוני, ואת מצבם הנחות והמקומם של הנשים, ואת זימת הגברים הבלתי נסבלת וידם הקלה הנשלחת אל האישה, שוזר ביניהם סיפורי הישרדות, מכניס בתוכם את הריחות והטעמים, את פלפולי השפה, את המזמוטים ותאוות הגוף, ואת המנהגים והאיסורים והחוקים וגם את האמונות התפלות שהיו חלק בלתי נפרד מהתרבות ההיא, ומצליח לגרום לנו לפנות מקום ולהכיל את מאמציהם כישלונותיהם והצלחותיהם הקטנות כגדולות –של הגיבורים שלו למרות הבערות, ולמרות העוני.

המבקרים ציינו את "ויקטוריה" כהישג ספרותי אמנותי ותרבותי יוצא דופן, ונתן זך, אפרופו נתן זך, כתב על הרומן הזה - שאינו רק עוד רומן משובח בפרוזה הישראלית, אלא מדובר ברומן הטוב ביותר שבמרכזו עלילת חיי אישה, שנכתב בשפה העברית .
חמש נקודות אני נותנת לו ואפילו יותר !
ולמי שעדיין לא קרא- מומלץ בחום .

אף פעם לא הייתי חובבת גדולה של ספרי "אווירה" שמכניסים אותנו ל"תרבות אחרת", רצוי כזו "ססגונית, יצרית ומלאת חיים", או בעברית פשוטה יותר, מזרחית. כמו שיודע לדקלם כל סטודנט שנה א', כל המשיכה הזו לזר ולאקזוטי, הידועה בשמה "אוריינטליזם", היא כיסוי להתנשאות, שמעודדת מצידה רמה שטחית למדי של דיון. הגרועים שבכל אלה הם ספרי הודו למיניהם, אבל גם ספרים שעוסקים באזורים אוריינטליים אחרים מתנהגים בדרך כלל בצורה דומה. ובכל זאת, סמי מיכאל הוא סופר מוערך ופעיל חברתי, כלומר אדם שלא יחפש רק להאכיל את ההמונים במשהו צבעוני עד לדיכאון הסקנדינבי הבא. וחוץ מזה שלא היה לי ספר אחר.

גיבורת הספר, כמו שניתן להבין, היא נערה צעירה בשם ויקטוריה המתגוררת בחצר חמולה יהודית סבוכה בבגדד. ויקטוריה נולדת לאב ממעמד גבוה בחמולה ולאם אומללה ומאמללת, מתאהבת בבן דודה המודרני שגדל באותו בית ומצליחה נגד הסיכויים להתחתן איתו. אלא שבעולם האמיתי, בניגוד לרומנים סוג ד', האהבה היא לא הפתרון לכל וגם לא נצחית במיוחד, ולכן החיים של ויקטוריה ממשיכים להיות אומללים במידה רבה, כולל רגע אחד שבו היא שוקלת לזרוק את עצמה לנהר ולסיים את הכל. רוב החיים של ויקטוריה הם מאבק מעמדות מתמשך, שבו סיכוייך להיחלץ ממקומך בהיררכיה נמוכים מאוד, ובמקום לטפח חלומות על שינוי מוטב להסכין עם המצב ולהמשיך הלאה, כמו שעשו דורות לפנייך. בניגוד למקובל בתבנית הזו, ויקטוריה היא לא טיפוס מרדני או אמיץ במיוחד ובסך הכל הולכת בתלם; אבל המבט שלה על משפחתה וסביבתה מעניין דיו כדי להפוך את הכרוניקה נטולת האירועים הזו למעניינת.

למרות הכיתוב המטעה על גב העטיפה, ההתייחסות לחייה של ויקטוריה בארץ, במעברות ובקשיי הקליטה היא מועטה מאוד, ורוב הספר מתרכז בתקופה שלפני ואחרי מלחמת העולם הראשונה. אין בו גם רגעים מאירי עיניים ומחניפים לקורא על "הרגע הפמיניסטי הראשון בחצר" או "הרגע שבו שמעו על הרעיון הציוני", אלא הכרה פשוטה שבפרוור נידח של ארץ ענקית שהייתה רחוקה למדי (למזלה) מרוב ההתרחשויות של המאה, העיקר בחיים היה הדרמות המשפחתיות, בעוד התהפוכות ההיסטוריות הן רק רעשי רקע עמומים. זה לא שאין בספר תיאורי אווירה, ביטויים בעיראקית וקצת רומנטיקה (או מין, יותר נכון) בניחוח אקזוטי. די קשה גם לעקוב אחרי כל צאצא בשושלת ולהיזכר מי שונא את מי ולמה. ובכל זאת הספר נקרא בשטף ובעניין, מזכיר לי את סבתא שלי שכנראה גדלה באווירה די דומה, ובהחלט עושה לי חשק לקרוא עוד משהו של סמי מיכאל או של דומיו - היסטורי, אישי, אינטליגנטי ובעיקר לא רק קישוט יפה לקיר המערבי-מודרני שלי.

הספר "ויקטוריה" הוא יצירת מופת. זוהי לי הפעם השלישית שאני קוראת אותו מאז יצא לאור, אחרי ששכחתי את עיקרי העלילה.
מתחילת הספר אנו מלווים את ויקטוריה, ילדה יהודיה שנולדה בחצר משפחתה בעיראק של תחילת המאה שעברה. הסיפור מתפתח וגדל עם גדילתה של ויקטוריה וחוויותיה. כמובן שכל העלילות הנלוות על בני המשפחה והשכנים, התיאורים של החצר והדמויות... מה אני אגיד לכם, זהו באמת אחד הספרים הכי הכי טובים שקראתי.
ובסיום הספר, כמה בכיתי, בעלי לא הבין מה קרה :)

קריאה בספר הזה מהווה עבורי חוויה ספרותית-אנתרופולוגית.
זוהי הפעם הראשונה שאני נחשפת לתאור כה חי, חזק ועסיסי של חיי המשפחה היהודית בבגדאד (ואני מניחה שהוא נכון בעיקרו גם לגבי ארצות ערב בכלל). הפליא אותי הכישרון המדהים של המחבר לספר את הסיפור מנקודת ראותה של אישה. יכולתו להכנס לראשה ולעמקי נשמתה פשוט ראויה להערצה.
כל הדמויות בספר כו אוטנתיות וחיות שהרגשתי, שאני נמצאת שם בחצר וצופה במתרחש. וכל זה למרות המרחק התהומי ביני ומציאות שאליה התרגלתי לבין החיים במזרח כפי שמתוארים בספר.
אחד הספרים הטובים, העמוקים והאמיתיים שקראתי.

סיפור של שלושה אחים שחולקים חצר,דם, יזע ,זרע ודמעות.

ויקטוריה היא ביתו של אחד האחים והיא הדמות המרכזית בסיפור (כמובן).

היחסים בין ויקטוריה למרים בת דודה הם עירוב של אהבה,מרירות וקינאה. שתיהן שותפות לגורל אחד, אהבה עיוורת לרפאל. עיצבן אותי הרפאל הזה.
ויקטוריה המסכנה תמיד תחת עינו הפקוחה של מישהו. מבית אמה לבית בעלה.

שנאתי את התרבות של החברה הגברית שמכתיבה לנשים בספר את החיים. היה לי קשה עם מותם של הילדים והתינוק תוך קיום מסיבת אירוסים כמתוכנן.

החיים סביב חתונה והערכת שוויה של האישה שכרוך כל כך במעמדו של הגבר, ניראו לי עצובים. בעיקר כי לנערות עצמן אין זכות בחירה חופשית.

שמחתי על החופש שיש לי בחיי הפרטיים ועל כך שאני חיה בזמן אחר. אין מצב שאני מחכה לאיזה בעל שמתפרפר כמו פרפר בפלורסנט.

נהנתי מהצבעוניות של הספר והתיאורים החיים של הרחוב, הבית... והכי חשוב האוכל.

הספר גם כולל תיאורים של חיי הקהילה היהודית בעירק, ומספר על תהליך העליה של יהודי עירק.

דרך ספריו נחשפתי למושג פרהוד.

ספר טוב, קצת פרובוקטיבי.

סמי מיכאל כותב יפה! קראתי את ויקטוריה לפני הרבה שנים וכרגע קוראת את חסות, ספר נוסף שלו. הכתיבה מעניינת, זורמת, חכמה, והכי חשוב- אין זיוף ואין התחנפות לקורא. הכל אמיתי. הכל נכון. סופר מצויין. מאחלת לו שימשיך לכתוב באותה צלילות מחשבתית עוד שנים רבות.

צל"ש לסמי מיכאל על השפה העשירה והרהוטה שלא רק שאינה מעיבה במאומה על העלילה הארוכה והמפותלת ,המתפרשת על פני שנים רבות ,אלא מוסיפה לה עומק ,אמינות ורמה ספרותית גבוהה. זהו סיפור עוצמתי עשיר באירועים ללא רגע של מנוחה . הסופר מתאר הווי חיים שקשה לעכל אותו בגלל שנדמה כי פס מן העולם. מעמדה של האישה נחות ביותר לעומת הגבר הכול יכול .מקובל היה באותה תקופה של ראשית המאה לחתן ילדה או נערה צעירה עם גבר מזדקן כדי לשפר את מצבה הכלכלי של המשפחה. אישה אלמנה היא חסרת מעמד ונידונה לחרפת רעב .לידת בת מעיבה על השמחה והיא בעצם מהווה הכנה לשמחה האמיתית שתגיע עם לידת הבן שיחזיר את הכבוד האבוד לאם ולאב. חיי הצפיפות המתוארים בספר ללא פרטיות מינימלית גרמו לחיכוכים בלתי פוסקים, למריבות משפחתיות ובגידות בסדר גודל שקשה להעלות על הדעת עד כדי שיבוש החיים והפיכתם לחיי תוהו ובוהו. הרמה הירודה של התברואה , המחסור בתרופות יעילות, וחיי הדלות חוללו מחלות קשות שרק מעטים מהילדים שרדו אותן.
ויקטוריה , גיבורת הספר נדונה לחיי סבל נוראיים שקשה להישאר אדישים אליהם.
זהו ללא ספק ספר נפלא ולמרות המצוקות שהסופר כה היטיב לתאר אותן -תוך שהוא חודר לעומק נשמתן של הדמויות ומעלה את מחשבותיהן ורגשותיהן בלשונו המפולפלת - הספר משאיר בקורא רושם עז שלא במהרה ישכח.

יצירת מופת.
הספר הכי יפה של סמי מיכאל לטעמי. אי אפשר להפסיק לקרוא ושנים אחרי אני עוד זוכרת את ויקטוריה ומרים ורפאל כאילו חייתי ביניהם. פשוט חוויה מופלאה.

כתיבה יצרית, חושנית ממעמקי הבטן אודות משפחה יהודית בגדדית הנמצאת בתהליכי קריסה וצמיחה לקראת סוף התקופה של אותה קהילה גלותית מתפוררת בתקופת מלחמת העולם הראשונה ואחריה. הדמויות מתבלטות בנגעיהן הפיסיים והאנושיים אך גם בדבקותן בהמשכיות החיים ובקבלת הגורל.
לא תמונה מחמיאה. תמונת מצוקה רגשית וחומרית אבל נוכח הנסיבות של התערערות הזמנים הישנים כנגד התמורות המתקרבות ובאות, מובנת ונקראת במידה של סימפטיה.