ביקורת ספרותית על החטא ועונשו (1995) מאת פיודור דוסטויבסקי
ספר מעולה

---

חמישה ימים מאומצים של קריאה חלפו על כוחותינו, ועכשיו לאחר שקראתי את השורות האחרונות של הספר הזה נותרתי רק עם מילה אחת בפי - "וואו".


נכון, אומנם לרוב כשאני מסיים לקרוא ספרים כאלו יוצאת מפי מילת התרשמות שכזו, אבל הפעם היה הדבר עוצמתי שבעתיים, נותרתי בהלם, בשוק מוחלט, עדין מנסה לעכל ולהפיק את כל התובנות האפשריות מהסיפור הזה, אותו כנראה אאלץ לקרוא פעם אחת נוספת לפחות במהלך ימי חיי.


הספר עוסק בנושא, שבעיניי הוא אחד המרתקים בעולם - רצח, מה מוביל אדם למקומות האפלים הללו וכיצד הדבר משפיע על ליבו ומצפונו כפועל יוצא מכך.


רסקולניקוב, כמראה של צעירי רוסיה כולה בתקופה זו (המאה ה-19) היה אדם עני, שוויתר על השכלתו.
רסקולניקוב היה אדם מר ומיוסר, שלא יכל לקבל את הלך הרוח שהתקיימה באותה תקופה ברוסיה כולה ופטרבורג בפרט שבה הפריצות והשחיתות בערו יותר מכל.
אותו רסקלוניקוב לאחר ייסורי נפש רבים עשה מעשה שפל - הוא רצח זקנה בלה מלווה בריבית אותה הכיר, זאת במחשבה שזוהי כינה מרשעת ומיותרת בעולם כולו, וכן כיוון שגם המנהיגים הגדולים ביותר, בעלי הגאווה (נפוליאון למשל) היו עושים חטאים גדולים מאלו ללא הרף עין. כמו כן, טען כי ואף צריך לעשות חטא אחד על מנת לקיים מאות מעשים טובים לאחר מכך.
בנוסף רצח רסקולניקוב את אחותה הפחדנית והתמה של הזקנה, אשר לרוע המזל הופיעה בדירה באותה העת.


תחילה כאשר ניסה להסביר לעצמו ולאנשיו הקרובים (כאשר אלו גילו) את מהות הרצח, מדוע ביצע מעשה נבזי זה ורצח את שתי אלו, טען שהדבר היה בגללו דלותו, כיוון שרצה לממן את לימודיו ולממן את חייו ללא דאגותיהן הבלתי פוסקות של אמו ואחותו.
אך בעיניי, וכפי שמתברר בהמשך, הרצח נבע משתי סיבות עיקריות, כלדקמן:

הסיבה השולית - הרצח נבע בגלל גאווה, גאוותו של רסקולינקוב ורצונו להיות כאחד מהמנהיגים הדגולים אותם העריך, אשר ללא ספק ביצעו חטאים רבים מאשר ניתן לספור, אבל בסופו של דבר הגיעו לגדולה והשגים רבים, ולכן לדעתו, הדבר עולה על הדעת (אך רסקולניקוב כשל היכן שאותם מנהיגים צלחו, הוא לא הצליח לשאת את עול הפשע בליבו).

הסיבה העיקרית - הרצח מקורו, בראש ובראשונה, בדחף של רסקוליניקוב לרצוח, אותו דחף לא ברור שקיים ככל הנראה בכל אדם ואדם, כאשר יש כאלו המצליחים לשלוט בו ואף לא מרגישים בקיומו, ויש כאלה שתאוות הרצח מכניעה אותם אל אותם מעשים שפלים (ולעיתים אף מביאה אותם למצב חסר הגיון של הנאה מהעניין).


דמותו של רסקולינקוב בהחלט אינה דמותה של הרוצח הספרותי הטיפוסי או הרוצח הטיפוסי בן ימנו, כאשר זה למרות מעשה הרצח השפל, לא התעניין ולו מעט בכספי הזקנה ואף בלט בחסדיו הרבים כלפי הדלים והמסכנים בעיניו (תרומת כספיו האחרונים לטובת אזכרת אביה של סוניה, מרמלדוב, ומעשיי החסד הרבים אשר תוארו לנו בפרק ה"אפילוג").


יחסיו של הגיבור הראשי עם סוניה, נערה ענייה וטובת לב, אשר איבדה את כל עולמה ביומיים צמודים, מעוררים בי סוג של קנאה משונה.
סוניה אשר למען משפחתה הקריבה את נפשה ואת גופה באותה תקופה שכוחת אל של רוסיה במאה ה-19 (על אף אמונתה הבלתי מעורערת באל), מתבלטת כבעלת "שריטה" נפשית זהה לזו ש"זכה" גם רסקולניקוב עצמו, מה שהפך אותה לאדם היחיד בעולם כולו הזוכה לחדור לליבו ורגשותיו.
הרגע בו רסקולניקוב הבין שהוא אוהב את סוניה באותה חורשת עצים בלב סיביר וזו סוף סוף ראתה זאת בעיניו, תיזכר בעיניי לעד כרגע בו המעט טוב (אהבה) הכניע לחלוטין את ענני הרוע והחושך שסררו את אותה תקופה, דבר שמותיר בליבי גל של אופטימיות איתו אלך בגאווה בימים הבאים.


"רק 7 שנים לאושר" - הוא כנראה המשפט אותו אזכור יותר מכל מהסיפור הסוחף הזה, כאשר אחרי שכל ימי חייהם לא ידעו סוניה ורסקולניקוב אושר מה הוא, עתה להמתין רק 7 שנים לאותה תחושה אושר חסרת תחליף, נשמע להם כמו רגע חולף בלבד.

» ביקורות נוספות של אור שהם
» ביקורות נוספות על החטא ועונשו (1995)