רוזה רוזה רוזה רוזה
את אהובה שלי
כמה שירים עוד לך אחרוזה
עד שתהיי אשתי
מילים: חיים חפר/לחן: דובי זלצר/שר: יהורם גאון
למרות שלרוזה שלנו בספר הנוכחי אף אחד לא שר סרנאדה מתחת לחלון, בחרתי להתחיל את הסקירה בפזמון של השיר "רוזה" של יהורם גאון, שאף הוא נולד למשפחה יהודית ספרדית בירושלים.
איזה ספר מקסים שגרם לי להחיות את התאים שעוד זוכרים מעט "לאדינו" בקופסא. זו אחת השפות שגדלתי עליהם ולצערי היום אין לי כבר עם מי לדבר. כל אלה שדיברו "לאדינו" כבר לא נמצאים איתנו, וממה שעוד נשאר אצלי הולך ואוזל עם הזמן.
אח אח ... איזה כיף זה לקרוא ספר ולהריח את הסופריטו, הסוטלאץ, הבורקיטס, הביצים החומות שחיכו לשבת בבוקר והחמין מקרוני, שהציף את הבית בריח של שבת. אין ספק שהספר הזה לקח אותי כמה שנים אחורה.
הסיפור מסופר על ידי גבריאלה ועוסק במשפחת ארמוזה- משפחה ספרדית ירושלמית. החל מתקופת השלטון העותמאני דרך השלטון המנדטורי, הקמת המדינה, מלחמת השחרור, תקופת הצנע ועד לשנות השבעים.
שורשי משפחת ארמוזה מספרד מתקופתו של המלך פרננדו והמלכה איזבלה שגירשו את היהודים מספרד. חלק מאותם יהודים ברחו לסלוניקי ומשם ישירות לנמל יפו.
לאורך כל הסיפור שרית ישי לוי נוגעת באווירה ומאורעות היסטוריים בארץ ובעולם: המצב הכלכלי קשה, פרופסורים שעלו ארצה עבדו כמוכרי נקניקים, רופאים הועסקו בבתי חרושת, נשים עבדו בניקיון, חקלאות, ריצוף ועבודות פיזיות. מלחמת העולם השנייה, הגרמנים מפסידים במלחמה לבנות הברית ובנתיים, לארץ מגיעות שמועות על מחנות השמדה, בבד בבד המחתרות מגבירות את פעילותן מול המנדט הבריטי, פיצוצים חבלות, הערבים צועקים "אידבח אל יהוד", רוצחים את אברהם שטרן בשדרות פלורנטין בת"א, פיצוץ במלון המלך דוד ע"י האצ"ל, תקופת העפלה, מחנות העקורים בקפריסין, הכרזת המדינה, בן גוריון ועוד.
אווירת מרד שררה בארץ באותם ימים של טרום המדינה: "דרך כשרה שסופה כישלון פסולה היא, דרך פסולה שסופה ניצחון כשרה למהדרין" (ציטוט מדברי אברהם שטרן-עמוד 176)
גבריאל, גבר יפה תואר נאלץ להתחתן עם רוזה שלא בדיוק נראת מלכת היופי. רוזה בחורה ענייה, שהתייתמה בגיל צעיר, מפרנסת את עצמה ואחיה מניקיון בבתי האנגלים. רוזה הייתה "העונש" שמרקדה הענישה את בנה גבריאל, ולוא רק שלא ייפגש עם רוח'ל האשכנזייה בעלת העיניים הכחולות.
חיי הזוגיות של רוזה וגבריאל לא היו מי יודע מה... גבריאל עבד בשוק מחנה יהודה בחנות המשפחתית. כשרוזה נישאה לגבריאל היא עזבה את עבודת הניקיון וניהלה את משק הבית. יחסי המין בין בני הזוג קויימו רק לשם קיום מצוות פרו ורבו.. וכשהמצווה קוימה נולדו להם שלוש בנות: לונה, רחליקה ובקי.
שלושת הבנות "מוסקטריות" היו שונות אחת מהשנייה. לונה הייתה יפה ונקראה מלכת היופי של ירושלים. ראש ללימודים לא בדיוק היה לה. מה שכן עניין את לונה היו שמלות, ז'ורנלים של בורדה, איפור ועד כמה השמלה יושבת לה טוב על מותניה הצרות. רחליקה – אהבה ללמוד, עזרה למשפחה במצוקה הכלכלית והייתה הילדה האהובה על רוזה האם. בקי הייתה ילדה הטובה. היא לא ברחה מהשיעורים בבתי הספר, היתה מאוהבת והמתינה לגיל 17 כדי להינשא לבחיר ליבה. בקרי ניקראה על שם הסבתא מרקדה, ולידתה גרמה להתחממות מחודשת של יחסי האם ובנה אבל לא לזמן ממושך.
מרקדה הצטיירה כאימא אווזה ציטוט עמוד 73: "אני אוהבת את האפרוחים שלי מתחת לכנף". מאידך הייתה קשוחה, דעתנית, עקשנית ואף אחד לא קם מולה. אפילו לגבריאל שהיה "הקיריאדו שלה", היא לא ויתרה לו, עמדה על כבודה. ולא מחלה לו.
זהו סיפור על עוצמתי על הנשים של משפחת ארמוזה: מרקדה, רוזה, לונה, וגבריאלה שמספרת לנו את סיפור המשפחה ומעניקה לקורא הצצה לעדה הספרדית: קודי התנהגות, מנהגים , מסורת, דמות האב הסמכותית והשולטת בתא המשפחתי, האישה הקטנה בצילו של הבעל, אמונות תפלות, טקסי "הלוויאנוס" (סוג של כישוף שהמלח הוא המוטיב המרכזי בטקס) ועוד.
אצל הספרדים כמו אצל הפולנים... כביסה מלוכלכת לא מכבסים בחוץ.... לרוזה לא היו חיים קלים. הוריה נפטרו בגיל צעיר, את אחיה התורכים העלו לגרדום, ואחיה השני-אפרים מכור לטיפה המרה. זה לא היה הוגן כלפיה לשדך לה את גבריאל, שליבו היה נתון לאחרת, אבל אצל הספרדים ועוד באותן שנים, לא היה סיכוי שבן יצא נגד אימו בעוד בפרהסיה... אוי יואוי....
ציטוט עמוד 109: "ורוזה יושבת על אדן החלון, בוהה בעץ הזית ושואלת את עצמה: מה עשיתי שבעלי לא אוהב אותי? ולא רק שלא אוהב אותי, לא רואה אותי, אמנם הוא נוהג בי ברוחב לב ונזהר בכבודי על יד אנשים ואף משבח אותי בפניהם, אבל כשהוא איתי לבד בחדר, בקושי מוציא מילה מהפה".
אהבתי את האופטימיות וחוכמת החיים של גבריאל... גם לגבריאל לא היה קל עם רוזה כשליבו נתון לאחרת. כמפרנס יחידי במשפחה הוא לא בדיוק רדה דבש. משפחת ארמוזה כמו הרבה משפחות בארץ באותה עת, עברה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא . ציטוט מדברי גבריאל לאחיו עמוד 251: "אל תדאג, מצליח, השיב לאחיו. עץ תפוח לא יכול לאיים על עץ תאנה" מה שהוא לא הביא בחשבון, זה שתפוח רקוב, אם הוא נופל על יד התאנה הוא יכול להרקיב גם אותה."
גבריאל ידע לכבד את רוזה למרות שלא אהב אותה, וכאשר החולשה אחזה בו הוא חיזק את מעמדה של רוזה בעיני בנותיו והסביבה עד כדי כך שיצא נגד אימו (מעשה לא מקובל באותם ימים).
הספר רווי בפתגמים וצירופי מילים בלאדינו. עבור כל אלה שלא דוברי לאדינו מיד מופיע בצמוד לביטוי בלאדינו הפירוש העברי. יופי של עריכה שלא צריך כל פעם לחפש את הכוכבים בתחתית העמוד. כדוברת לאדינו חלק רב מהביטויים העלו על פניי חיוך מהול בגעגוע.
הספר מעורר מחשבות מה קורה לאותן נשים שחיות ללא אהבה? איך אפשר בכלל לחיות כל הזמן בצל? מה ההשפעה על הצאצאים של משפחות כאלה שחיו ללא אהבה ונישאו האחד לשני ושגורלם נחרץ על ידי הוריהם? לצד השאלות הללו יש בעלילה יחסי הורים וילדים, חסך באהבה, בחיבוק, במילה טובה, רגעים של אושר, שמחה, דמעות, עצב, דאגה, טעמים וריחות של תבשילים נהדרים.
המשפט המלווה של הספר: "הגברים של משפחת ארמוזה התחתנו עם נשים שלא אהבו". עכשיו כשסופר הסיפור של משפחת ארמוזה נשאלות השאלות: האם גבריאלה תוכל לשלוף מעצמה את הקללה הרובצת על נשות ארמוזה? האם גבריאלה תצליח להיות גבריאלה סיטון ותוכל להתנתק מהשרשרת האומללה של סבתא רוזה ואימא לונה? מה התשובות? תקראו את הספר...
הספר לא מתיימר להיות יצירה ספרותית. הוא כתוב בשפה קולחת, מרתקת, לפעמים הומוריסטית ומהווה הצצה נדירה למסורת וקודי ההתנהגות של העדה הספרדית. שרית בונה יפה את הסיפור כמו חמין ומבשלת לנו את הסאגה המשפחתית אט אט ...הקורא צועד עם הסיפור עקב בצד אגודל. המעבר בין הדמויות מלונה, למרקדה, לרוזה עד לגבריאלה בנוי כחמאה מרוחה על פת לחם וכך שרית חושפת בפני הקורא את הסודות של משפחת ארמוזה. פשוט נפלא!
כספרדיה הסיפור ריתק אותי שבעתיים ולדעתי, הספור הזה הוא הבוסתן הספרדי של שרית ישי-לוי.
ממליצה בחום במיוחד לדוברי הלאדינו ... לא תצטערו. יופי של ספר קסום לשלהי הקיץ ואולי בעתיד נזכה להצגה של "מלכת היופי של ירושלים".
לי יניני


















