בראיון מעניין על הרגלי ניקיון, סיפרה האנטרופולוגית ד"ר דיאנה לוצ'אטו, איך בנסיעה ברכבת אירופית התיישבה לידה בחורה צעירה לבושה כאילו יצאה ממגזין, מעקב הסטילטו ועד קווצת השיער האחרונה. אלא שדא עקא, העלמה הסריחה כבואש. וכך סיכמה ד"ר לוצ'אטו את החוויה המעצבת: אני מעדיפה בחורה ישראלית בטריקו מסמורטט, נקייה אחרי מקלחת, מבחורה מעוצבת אבל לא רחוצה.
זאת הבעיה של האירופאים, רבותי. לא סתם היו אלה הצרפתים שהמציאו את הבושם כדי לכסות את ריח הגוף שלא נרחץ במשך חודשים ארוכים. האצילים, לעומת זאת, היו מתרחצים פעם בחודשיים-שלושה, בין אם היה צורך ובין אם לא...
בהרהורים נוגים של חשבון נפש, שתקפו אותי בזמן האחרון, חישבתי כי במהלך השנים השקעתי הון עתק בהרגלי הניקיון המופרזים שלי ושל משפחתי. לא, אינני לוקה בהפרעה טורדנית כפייתית (O.C.D) שבה שוטפים ידיים עשר פעמים אחרי כל פעולה סמי-מלכלכת ומשליכים את חפיסת הסבון לפח אחרי כל רחיצה. לא. אני מתכוונת סתם למקלחות רבות, סבונים נוזליים בשפע (מאלה המכונים קרם רחצה), ניקיון הבית, מימון עוזרת, כביסות אינסופיות וחשבון מים מופרז להפליא. אם הייתי קצת יותר צרפתייה, הייתי יכולה לרכוש שכונה שלימה בסביון או בכפר שמריהו. אבל לאסוני, ישראלית אנוכי. ולמרות שהורי הגיעו מן הפזורה הפולנית, וגם שם, איך להגיד, מקלחת אחת בשבוע הייתה מספקת, עם השנים שטפה הרוח הישראלית את כולם ומנהגי הניקיון עברו מטאמורפוזה מתאימה.
בעוונותי כי רבים, אני יודעת כי לא רק על מצבי הכלכלי השפיעה אהבת הניקיון שלי, אלא על מצב הפלנטה כולה.
האירופים השכילו להבין כי מצב כדור הארץ מחייב התגייסות למאבק בניקיון, ולכן גזרו על הורדת המים בשירותים לפרקים ועל מיחזור האשפה והוצאתה בימים קבועים בלבד. וכך כל אירופי המקיים את מצוות איכות הסביבה, מוצא עצמו בכל ימות השבוע מוקף בכמה וכמה שקיות אשפה. דרך אגב, בנסיעותי לחו"ל בשנים האחרונות נדהמתי לראות כי חדרי האמבטיה בבתי המלון נקיים למשעי, אבל החור שבאסלה משול לחור השחור. זוועה אמיתית שלא טעמה טעם אקונומיקה מעולם.
וכל ההקדמה הזאת (הארוכה, יש לציין למגינת לבה של הקוראת י', המצרה על כך, שבמקום לציין אם הספר מקסים או מגעיל, אנחנו כותבים מגילות ארוכות שלא שייכות לעניין). ובכן, כל ההקדמה הזאת מטרתה לקבוע כי במותחנים הנורדיים קיימים רק שני מצבי טמפרטורה: או שקר מאוד, כפי שמצופה מן הטמפרטורה בסקנדינביה או שחם מאוד, כפי שמצופה מן החור באוזון באזורים נטולי מזגן. וזה אולי מקור הצלחתם של המותחנים הללו. כשקר בהם מאוד זוהי אקזוטיקה, כשחם מאוד אנחנו מרגישים בבית.
בספר הזה חם מאוד. וצמד הסופרות לא חוסכות מאתנו תיאורים ארוכים של חום וזיעה וריחות גוף וחום וזיעה וריחות גוף.
אבל חוץ מזה, הספר טוב מאוד.
את הספר כתבו, כאמור, שתי סופרות, ומשום כך הוא כתוב בראייה נשית רגישה ועמוקה מן המקובל בסוגה. אין בו תיאורי זוועה או אכזריות מדממת, אבל יש בו תיאורים של שברון לב, חמלה ועומק.
נינה, היא פעילה בארגון העוזר מחתרתית למהגרים בלתי חוקיים בדנמרק. היא מתבקשת על ידי חברה להוציא מטען מלוקר בתחנת הרכבת. אלא שלהפתעתה היא מוצאת בו מזוודה ובתוכה ילד בן שלוש.
לאט לאט אנחנו מתוודעים לאמו הנואשת של הילד, לחוטף, למי שהזמין את החטיפה ולמצב הנורא המאפשר פשע שכזה.
רק בסוף הסיפור אנחנו מבינים למה התרחש הפשע וההפתעה גדולה. העימות המתרחש בסוף דומה מדי לעימותים דומים בכל המותחנים, למרות רוח הגבורה הנשית. האפילוג נמתח ללא צורך, כאילו הסופרות אינן מצליחות להיפרד מן הגיבורים.
הספר זכה בפרסים רבים ונמכר ל-29(!)ארצות. הדיוק בדיווח, לא 30 אלא 29, מצא חן בעיני. לא חזון נפרץ בכריכות אחוריות.
אני לא חושבת שהספר הוא יצירה יוצאת מגדר הרגיל מבחינת סגנון הכתיבה. הוא כתוב טוב יותר מספרים של סופרים בינוניים כמו באלדאצ'י או פיטר ג'יימס, אבל לא מבריק. הספר שונה ממותחנים אחרים בעובדה, שאת עיקר עבודת הבילוש עושות נשים פשוטות והמשטרה היא סטאטיסט לא מוצלח במיוחד.
ואם לחזור להקדמה שלעיל, אם מישהו מעלה בדעתו כי בגלל הרגלי הניקיון שלי אפשר לבקר בביתי הקט (שלא ממוקם בשכונה בסביון) ללא התרעה מראש, תשכחו מזה! גם אני צריכה הודעה מוקדמת כדי להביא את הבית למצב של מוזיאון.
לתשומת לבכם.
