ביקורת ספרותית על שרלוטה איסבל הנסן מאת תורה רנברג
ספר טוב

---

לירלה קלפ נודע במפתיע שהוא אבא: זימון למשטרה(?) לבדיקת רקמות הבהיר לו שיש ילדה בת 7 שאמנם לא קוראת לו "אבא" אבל היא בודאות בתו. תזכורת חיה מאיזו מסיבה שבה השתכרו הוא שהיה בכתה יב' והיא מכתה י' והתוצאה - הפתעה המתגלה אחרי שבע שנים ומשהו.

יש כל מיני אימהות: אמהות חרדות, אמהות מסרסות, אמהות שאינן נותנות עצמאות לילדים שלהן, אמהות חכמות, אמהות טפשות...ואמא של שרלוטה איסבל השולחת אותה לבד בגיל 7 אל אביה שעל קיומו נודע לה ימים ספורים לפני הנסיעה, כי היא נוסעת לשבוע לספרד. ושרלוטה איסבל נוסעת ללא מחאה לפגוש את האיש הזר הזה ובפתק שהיא נושאת איתה נאמר לו שביום חמישי יחול יום הולדתה, וגם שהיא הכי אוהבת פרים ולחם לבן. האינפורמציה החשובה הזאת היא כל מה שירלה יודע על בתו החדשה או על ילדים בני 7 בכלל, והוא אמור להיות אבא שלה למשך שבוע שלם.

ירלה עצמו הוא סטודנט לתואר שני במדעי הרוח: שילוב בין ספרות ופילוסופיה. התזה שלו, המבריקה בעיני עמיתיו, עוסקת בפסיקים ונקודות בכתיבתו של פרוסט - הרמז העבה של רנברג לגבי מהותה חסרת התכלית של חשיבה אקדמית, השפה הנפוחה שמסגלים לעצמם חוקרי הספרות בה, התעניינותם האיזוטרית בנקודות חסרות ערך, הדיונים העקרים המעקרים גם את הספרות עצמה וההחלפה של החיים האמיתיים בבועה פלצנית, מרוכזת בעצמה בעלת כללים ושפה שזר לא יבינם.
רנברג מנסה - וגם מצליח - לעמת בין שתי יישויות שלא יכולות לשכון בכפיפה אחת: ילדה קטנה שכולה הווה, מעשיוּת, חדוות חיים ורגשות ואיש צעיר שהדימוי שלו בעיני עצמו כ"איש אשכולות" ו"חוקר מבריק" מחייב נטישה של כל החוויות הארציות - למעט שתית אלכוהול - בסוג של תחליף אינטלקטואלי לחיים. ירלה הוא אדם שהמודעות ממנו והלאה. "לשחק באבא" למשך שבוע אמור לעזור לו להבין עד כמה הרחיק מכור מחצבתו ומהחיים בכלל.

הספר חמוד ביותר. רנברג כותב בהומור רב על מצבים בלתי אפשריים בהם עומד ירלה, תוך שהוא מנסה להחזיק כמה כדורים באוויר: להיות אבא ראוי אבל לא לוותר על ליל שתייה עם חבריו, להתמודד עם שברון לב בתחום האהבה, להשוות נשים שאי אפשר להשוות בינהן, לארגן לראשונה בחייו מסיבת יום הולדת ועוד. תוך הקריאה נפרשים החיים בנורבגיה - יחסי ילדים והורים, מעמדות ודמוקרטיה וכמובן גידול ילדים. אני חושדת שרנברג, כמו גיבורו ירלה, לא הכיר ילדים אמיתיים וברא את שרלוטה איסבל וילדים אחרים בסיפור - כדי להוות משקל נגד לאיש האקדמיה היומרני, ואין ספק שהיא היטתה את המשקל לטובתה.

חיבבתי את הספר למרות שהוא לא חף מליקויים: דנברג כותב כל סצנה בארכנות ופרוט יתר, מה שיוצר גודש מעייף. התאורים של אנשי האקדמיה המתווכחים על זוטי זוטים מצחיק בתחילה ומעייף אחר כך. הסיפור לא אמין כמו כל הסיפורים שנוצרו כדי להדגים נקודה. אבל אלה דברים הבטלים בשישים: הספר חמוד, קולח ונעים לקריאה. יש לקורא שפע דמויות להזדהות איתם, וגם אפשרות לנזוף ולכעוס על דמויות אחרות. יאהבו אותו אלה האוהבים מוסר השכל וחוכמת חיים עממית (שהיא, כך אנחנו אוהבים לחשוב, עולה בהרבה על מה שמלמדים באקדמיה...).

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על שרלוטה איסבל הנסן