ביקורת ספרותית על טבעת הנצח 1 - מרד בזמן - טבעת הנצח #1 מאת ג'יימס דשנר
ספר לא משהו

---

כולם יושבים בנוח? אני מקווה בשבילכם. אתם התחלתם לקרוא, ראו הוזהרתם.

יום אחד אני אמצא את מי שעירבב את ספרי הילדים עם ספרי הנוער בדוכן המבצעים בסטימצקי, אקבע איתו בסמטה חשוכה ואזמין אותו לגלידה. שלא יתפלא שהיא בטעם רעל.

...הייתי צריכה לחשוד מהספר הזה כבר מההתחלה. היו מלא ראיות שהצביעו על כך:
א. הוא היה מהצד השמאלי של דוכן המבצעים, ושם כידוע, נמצאים ספרי הילדים.
ב. הוא היה ממש זול. אפילו ביחס למחירים שהיו לפני שמחיר ממוצע לספר היה 98 ש"ח.
ג. לדמות הראשית קוראים "דאק". זו לא סיבה לחשוד, כי זה יופי של שם. רק רציתי לציין את זה.
ד. בתקציר כתוב שהם נוסעים בזמן. אני אוהבת מסעות בזמן, אבל עוד לא למדתי את הלקח שלי שכשמדברים על נסיעות בזמן, מתמקדים בלאן מגיעים ולא איך זה עובד, האם אפשר לקנות את המרכיבים במכולת או איך לעזאזל אני בונה כזה בבית.
ה. יש בו פחות מ-200 עמודים. על זה באמת מגיע לו כל הכבוד. הספר הראשון שהרמתי מאז שהתחלתי לאהוב פנטזיה (בין ג' ל-ד', אם תהיתם) שיש בו פחות מ-200 עמודים. למען האמת, הראשון שיש בו גם פחות מ-300 עמודים.
ו. שמתי לב שהוא שובח ע"י הניו יורק טיימס. אני אוהבת ספרים משובחים (בשני המובנים). לא שמתי לב שנדיר למצוא ספר שלא שובח ע"י הניו-יורק טיימס. פה הייתי צריכה לחשוד.

למרות שש הנקודות שציינתי, לא חשדתי, הלכתי לקופה, שילמתי, אמרתי יפה תודה וחזרתי הביתה.

אדן החלון זה לא כזה מקום רך. רגע להביא כרית.

***

חזרתי. לא ששמתם לב שנעלמתי.

נתחיל מהדמויות, טוב? אני אנסה שההביקורת תהיה מסודרת.

סרה- היא פשוט שגיאת כתיב אחת גדולה, שנפלה במקור או בתרגום, ממש לא אכפת לי. אם הייתי צריכה לבחור דמות מהספר הזה שתגור איתי על אי בודד (הייתי מוציאה את השרביט שלי, משתקת את ריק, מגלה בחדווה שהוא עובד ורצה לתוך קיר בתחנת הרכבת, כדי לא לאחר את הרכבת שיוצאת מרציף שבע וחצי. או שהייתי לוקחת את דאק ומכינה קאנאר א אורנז', כדי שיהיה לי מה לאכול), כנראה הייתי בוחרת בסרה. אנחנו הכי דומות. אפילו שיש לה שם משפחה מעצבן (מה הבעיה של סופרים בפשוט לדפוק את הראש מבקלדת ולהכריז על מה שיצא בתור שם?). פרוסט. זה מזכיר לי עוגה וורודה. בגלל זה היא דומיינה כעוגה מדברת. והיא גם לא חשבה ברור. מילא שלא נבין מה זה שאריות, זה הקטע של הספר, אבל למה את לא מוכנה להסביר מה חיברת למה במכונת הזמן, או במה ההורים של דאק טעו? ולמה את שואבת נחמה מזה שהחבר הכי טוב שלך רב עם ילד אקראי?

רגע, שיר שאני אוהבת. חמש נקודות לרייבנקלו אם מישהו מנחש איזה שיר זה.
"נה, נה נה נה נה נה נה נה נה נה נה נה, היי..."
לא? חמש נקודות לרייבנקלו בכל מקרה.

והיא הייתה איכשהו מושלמת מדי. נייטרלית בכל המריבות של שני שותפיה, חכמה להפליא, עוזרת, יתומה. זה שניסית לדחוף לה כאילו פגם לא עבד לך. חנוניות היא לא פגם, מר דשנר היקר (יש לו שם מצחיק. אם יום אחד אמציא נר שמעמידים בערוגה והוא מדשן אותה, אקרא לו על שמו).

***

יצאתי לדוגיסיטר, קיפלתי את הכביסה ושכחתי כמה אדן החלון לא נוח. וממילא כבר חשוך. פנימה.

דאק- לרוב קראתי לו ברווז, ראק או טאק (הסבר בהמשך). באופן מפתיע למדי, יש לנו דבר במשותף, והוא אהבתנו לגבינות (אצלי לא כל כך מוגזמת, כי גם השוקולד צריך מקום), שאותה הוא הזכיר רק פעם אחת, בעקיפין, בפרק הראשון, וסרה גם היא פעם אחת, בערך בפרק השלישי. יותר לא נגעו בזה. אם קינאתי בו לרגע על ההורים שלו (שני מדענים מטורפים. הלוואי. יכולנו לפוצץ את הסלון ביחד בקום להסריח לי את החדר), זה עבר ברגע שבו קראתי שהוא חובב היסטוריה. אותי יותר מעניין העתיד. העבר היה, והוא בלתי ניתן לשינוי (אלא אם כן יהיה פרדוקס, ואני אוהבת פרדוקסים), ואילו העתיד- יכול להידרדר או להשתפר. ברגע שכל בעיות האנושות יפתרו (או לפחות רובן), אולי אתפנה לסדר את החדר, וכשאגמור עם זה נראה לי שכבר לא אזכור שהבטחתי להתעניין בהיסטוריה בגיל 14. עוד דבר... טלפון&

***

אני אוהבת שיחות טלפון. הן גורמות לי להרגיש חשובה. "לא, היא לא בבית. להעביר הודעה?"

שכחתי מה רציתי לכתוב על דאק. וכל הסדר (אוי, תנסו לדמיין. אני יודעת שזה לא ממש עובד, אבל אתם צריכים לראות את הטיוטה כדי להבין כמה זה מסודר ונקי. הכל יחסי) נמאס עלי. לקח לי שלושה עמודים וחצי להגיע למילה בובספוג (לפני שתי מילים, אם הבחנתם). באמת שאין לי כוח לסדר הזה (שוב, תשתמשו בדמיון שלכם. לי יש כזה, וגם לכם אמור להיות כזה). אסכם את דאק, את ריק, ואיזו הפתעה מדהימה ציפתה לי בסוף הספר, שהעלתה לו כוכב, והביתה. לישון.

מה עוד רציתי לכתוב על דאק? (מזל שהכנתי טיוטה) אה, נכון.
אתה לא מכיר אותו רבע שעה, וכבר אתה רב איתו, והחברה שלך מאושרת מזה. עוד מישהו שם לב שיש משהו לא בריא במערכת היחסים במשולש הזה?
משולש. זה מזכיר לי- מר דשנר, אם יתפתח שם משולש אהבה, אני לא אקרא לפנטנט שלי על שמך, אפילו שזה היה שם מקסים (התחלתי שוב (8 ). אה, והקטע שהוא כמעט טבע. אתה רציני, דאק? אתה ברווז& לא למדת לצוף באמבטיה?

ריק- ידוע גם כדיק או טיק (ההסבר שהבטחתי- תמיד קראתי לריק ודאק דיק וראק, אז התפשרתי על טיק וטאק, משהו בפחות מ-2 קלוריות). עובדה לזכות הספר- הוא היה האדם היחידי שנמצא בטווח הגילאים של דמויות ראשיות בספר לנוער. לא היה עוד נער אחד נוסף, לא בן 13, 18 או 16 (שזה עוד רחוק ממני. עוד שנתיים. סתמו. לא רוצה לחשוב על זה בתור עוד שנה וחודשיים. רוצה להישאר בת 14 לנצח. ולא באמת התכוונתי לזה, מגשים משאלות שקורא את זה. אתה בטח תהפוך את המשאלה שלי למשהו נוראי). אותו כבר באמת לא סבלתי. ממש אין צורך להשוויץ שאתה דובר 16 שפות. גם אני (כמעט. ואז את כמעט מעלים בריבוע).
כבר ציינתי את זה בכל אחד מהעמודים בביקורת, ואציין את זה שוב. כל הקטע בין טיק וטאק לא נראה אמין. אתם מכירים שתי דקות, טיק אמר 26 מילים, וכבר אתם אויבים מושבעים? זה לא עובד ככה. לאדם מגיעות לפחות חמש דקות ו-100 מילים כדי להגן על עצמו לפני שנהפכים לאויבים. 20 דקות ו- 567 מילים כדי להפוך לאויבים מושבעים (מתוך "ככה הבלגית המעופפת החליטה" מאת הבלגית המעופפת). זה פשוט לא עובד ככה.

כמו ששמתם לב, התרכזתי רק בדברים הבולטים שאני זוכרת אחרי חודש שבו לא נגעתי בספר הזה. הזכרון שלי לא רענן, האף שלי מטפטף, וכעת אפנה להפתעה שציפתה לי מבין עמודי הספר.

אני במשך רוב הספר: "אוי, זה כל-כך ילדותי," "התגובות שלהם לא תואמות את המצב שהם נמצאים בו," "למה אתה לא מפגין יותר רגש? הרגע ירו בהורים שלך (זה, אגב, לא היה ספוילר. סתם דוגמא)," "טוב, זה פשוט ספר גרוע. חבל שקניתי אותו."

אבל היכנשהו בין עמוד 200 ל-201 (אני עדיין המומה מכך שברצינות קראתי ספר כזה קצר), כלומר 150 ל-186, קלטתי משהו מדהים. משהו שפשוט השאיר אותי עם פה פתוח, וגרם לי באמת לחשוב על מה שקרה פה. זה פשוט נחת עלי כמו העובדה שאני צריכה משקפיים (משום מקום, אם זה לא היה מובן שגם ילדה עיוורת כמוני התחילה בפגישה לבדיקת הראייה של אחותה).
שמתי לב, שלפני לא יותר משנה, הייתי אוהבת את הספר הזה. הוא גרם לי לקלוט שהשתניתי. אני מתבגרת. תגובה ראשונה: לא'צה! (התפשרות מיוחדת כי לא'צה& נראה כמו טעות בהקלדה) להכחיש. ומהר. אני עדיין אוהבת את הארי פוטר ובייגלה.
מכירים את הקול הקטן הזה שלוחש אמיתות המכאיבות בתוך הראש שלי? אני מקווה שלא, כי זה ממש מוזר.
הדבר השני שעשיתי היה להודות שבכל זאת אני מתחילה להעדיף את הארי עם קביים על פני הארי עם נעלי עקב (אצלי הוא תמיד ישאר בן 8), ושאני כבר לא קוראת בייגלה בכזו אדיקות.

אין לי מושג מה בספר גרם לי לקלוט את זה (וגם לספר אין, אבל לו הייתי הוא הייתי שותקת, מחייכת בידענות ומנופפת כאילו שזו הייתה המטרה. צריך להשתמש בגלגלי הצלה שמשליכים לעברך) שאני משתנה, שהטעם הספרותי שלי משתנה (רק שר הטבעות אזכור בתור טראומה לכל החיים. או לפחות ספר עם סיכויים טובים להישאר לנצח בערימת ההמתנה, מחכה ליום שבו פרודו יקח את עצמו בידיים ויתחיל להתנהג בהתאם לגילו), ושאולי זה לא הוא, זו אני.

...אבל מצד שני, האשמה בדרך כלל נעוצה בספר 8). הסמיילי שלי נראה מרושע בכתב יד. עדיף שלא אצייר אותו.

שורת סיכום (אולי כמה בהתחשב בגודל כתב היד שלי)- לא, אין לי כוח, וגם לכם כנראה אחרי חמישה עמודים של ביקורת שניסתה להיות מסודרת. סליחה, שישה. וכולנו שמנו לב למידת ההצלחה שלה בכל הנוגע למטרתה, נכון? (הבעיה במשקפיים היא שלא רואים את הקריצה מבעד לעדשות המלוכלכות תמידית. לא נורא. דמיינו. עבדנו על זה ברבע השעה האחרונה.)

» ביקורות נוספות של הבלגית המעופפת
» ביקורות נוספות על טבעת הנצח 1 - מרד בזמן - טבעת הנצח #1