היה היו פעם שתי ילדות, אליס ופיליפה. הן גרו בשכנות זו לזו, אי שם באנגליה האפרורית. רוב הזמן, חייהן התנהלו במסלולים מקבילים, למעט השקות ספורות בהן אליס התעללה בפיליפה עד כלות כאשר תלשה את גבותיה עם שעווה חמה. בבגרותה, השתדלה פיליפה בכל מאודה להימנע מחברתה של אליס, אבל לצערה הרב, זו סירבה להיעלם. והשנאה החלה לבעבע, לטפס על דפנות הסיר, לגלוש החוצה. בחלוף השנים, פיליפה הצליחה להתאים מכסה לסיר, וכמעט שום דבר לא הצליח לזלוג.
כמעט.
אליס הייתה ילדה נורא מעצבנת. אינטרסנטית מגעילה וחסרת מצפון, שגדלה להיות ביצ'ית אמיתית.
פיליפה, לעומתה, הייתה ילדה טובה מבית טוב, עם דמיון מפותח ואהבה עזה למורה להיסטוריה. היא מימשה את אהבתה על ידי כתיבת רומנים היסטוריים, בעידודה של המורה הנ"ל, עליה השלום. והכל בא על מקומו בשלום, עד שבשנת 1992, פיליפה החלה להרגיש חוסר סיפוק. ההרגשה הזו לא נתנה לה מנוח, ובצר לה, היא פנתה לפסיכולוגית הקרובה לביתכם.
תוך כדי טיפול, הציעה הפסיכולוגית לנבור בפצעים מעברה של פיליפה, כיוון שלדעתה, התרחשותה של טראומה בלתי פתורה מעברה מעיב על התקדמותה של פיליפה בהווה.
פיליפה, כמובן, הסכימה, והנבירה העלתה תוצאה מעניינת (אם כי צפויה לחלוטין).
אליס.
פיליפה חושפת את שיניה למשמע השם הנורא. כל גופה נעשה חידודין חידודין, הבלוטות הפזורות על עורה החלו מפרישות שנאה. "הכלבה הזאת", היא מסננת. הפסיכולוגית מנסה להרגיע אותה, אך לשווא. פיליפה בשוונג. הפסיכולוגית מחליטה לנצל את המעמד ולחפור עוד. חופרת חופרת, ופיליפה ממשיכה לגלות את ליבה - היא לא מרגישה שהודתה למורה להסטוריה כפי שהגיע לה, וזה רודף אותה, כיוון שפעם נכנעה ללחץ חברתי וצחקה על המורה הנפלאה יחד עם חברותיה. מאז מצפונה דוחק.
אה, והיא לא מסופקת מינית.
הפסיכולוגית הנהנה בהבנה.
"מה את חושבת שאפשר לעשות בנוגע לזה?" היא שואלת בהבנה.
ואז עונה לעצמה בהבנה - "אני יודעת. תכתבי ספר. תשתמשי בכישרון הכתיבה המופלא שלך לכתיבת ספר על הדמויות מעברך. תראפיה במסווה של כסף. תתעללי קצת באליס, השיבי למורה את כבודה וכולי. אה, את יכולה לחתום לי על הספר הזה?"
פיליפה ניגשה למלאכה בעוז. וזה מה שקיבלנו כאן: (אזהרת ספוילרים, אם מישהו עדיין חושב לקרוא)
1. פיליפה מציגה משוואה פשוטה: אליס = מכשפה. ושלא יהיה לאף אחד ספק - דמותה של אליס נלעגת, מעוררת חלחלה, מגעילה וזוועתית. לא זו בלבד שהיא חושבת רק על עצמה, היא אף נוטשת את כל מי שאהב אותה אי פעם, ותאמינו לי שאין הרבה כאלה.
את שתי הנשים שמשמשות לה כדמות אם (בזמנים שונים), היא נוטשת לאנחות. אליס רוצחת אחת מהן בדם קר (אבל היי, היא התכוונה להרוג את המאהבת של אהוב-ליבה, ולא את מוראק) תוך שימוש בכשף אסור (אמנות אותה למדה ממוראק עצמה), ובוגדת באחרת. אבל זה כבר בסעיף אחר.
2. אליס עושה הכל על מנת להשיג את אהוב ליבה. וכשאני אומרת הכל, אני מתכוונת כמובן לכישופים הכוללים בובות שעווה הולכות על שתיים שמסרבות להיקבר באדמה (זוכרים את השעווה? נכון שזה סמלי?), התחנחנות שפלה, ועוד דברים דוחים שממש לא מתחשק לי לתאר.
3. אבל בכל זאת אתאר אחד מהם - אורגיה משולשת. זהו.
(אחרי הקריאה של הסצנה הנוראית הזאת, אתם יכולים להיות בטוחים שפיליפה מסופקת מינית. איכס)
4. אבל גולת הכותרת - עשיית הצדק עם המורה להסטוריה.
כשדיברתי על שתי דמויות אם, הזכרתי את מוראק, אימה המאמצת של אליס, אלא שמוראק אספה את אליס לאחר שזו ברחה ממנזר בוער ולא הצילה את אחיותיה ואת אם המנזר האהובה. אבל זה לא נורא, כי אם המנזר שורדת, וחוזרת בזמן כדי לשחק את תפקיד הקדושה המעונה עד הסוף. ממש עד הסוף, כי אחרי העינויים (שנגרמו, איך לא, באשמתה של אליס), היא נשרפת באש.
ומה עושה אליס, בהביטה באישה שאהבה אותה כל כך? פה כדאי לכם לשבת, כי זה עלול להדהים - היא רצה להישרף איתה יחד! אל המוקד!
כל הכבוד! גאלת את עצמך מיסורי המצפון!
כל המסה המקסימה הזאת מתובלת בכישרון הכתיבה הרגיל של פיליפה גרגורי. ועל זה מגיע לה כוכב.
על כל השאר, לא.
אין לי מושג מה גרם להוצאת הספרים להוציא את הטרגדיה הזאת לאור בעברית באיחור של עשרים שנה, במקום להניח לה להיעלם בתהום הנשייה. יקח לי זמן להתגבר על הטראומה. וחבל, כי דווקא אהבתי כמה מספריה.
