ביקורת ספרותית על הדרך לירושלים - גלאב פשה, ארץ ישראל והיהודים מאת בני מוריס
ספר מעולה

---

רבות נאמר ונכתב על בני מוריס ועל גישתו הפוסט ציונית. דווקא משום כך אני מחפש את ספריו, אני רוצה לאתגר את עצמי בזוויות ראיה אחרות. ואכן ספר זה הוא כזה. אלא שלמרות שבני מוריס מביא נקודת מבט של אחד מאלו שנחשבו לשונאי הציונות והפועלים נגדה בכח, אני מוצא בספר דווקא את החיזוק לעמדה הציונית. התרומה הגדולה של הספר, לפחות לי, היא הבנת המרחב בשנות מלחמת השחרור, כפי שמציג אותה מוריס. ההבנה שלא אלוהים היה מעורב במלחמה ולא הוא שכיוון את המאורעות, אלא חוסר בנשק, בתחמושת, בציוד משולב בתפישת עולם אזורית ומאבקים פנימיים בתוך הליגה הערבית. הראיה בדיעבד שבמשחק הפוקר היו היהודים אלו שנשברו אחרונים ולא הערבים. מתברר בדיעבד שטוב עשה בן גוריון שלא כבש את הגדה המערבית ולכן הצליח במשחק המוחות מול עבדאללה (למרות העצות של גלאב שלא התקבלו). מסתבר בדיעבד שהמדינה המוזרה שהוקמה ב 1948 הייתה דווקא בגבולות טובים מאד לישראל, יחסית לכל נקודת התחלה ועצירה במהלך המערכה.
שגב הוא חוקר אמיץ ולכן גם כאשר הוא מצייר את הצד הירדני הוא אינו מסתיר את התנשאותו של גלאב על "הערבים יושבי החוף" מול "הבדווים האצילים", את הרגשת הפלסטינאים שהם נעלים על ההאשמים שהם "שבט ברברים מהמדבר", על חוסר הקשר בין המצרים לסורים וללבנונים ועוד. הוא מראה את אותן נקודות בהן סילף גלאב את המציאות והעובדות ההיסטוריות בצד כמה נבואות שלו שפשוט מצמרר לקרוא אותן היום...
לסיכום - ספר מעניין, מרתק ומעשיר.

» ביקורות נוספות של עומר ציוני
» ביקורות נוספות על הדרך לירושלים - גלאב פשה, ארץ ישראל והיהודים