*****




לפני ארבע או חמש שעות הרגשתי איזה עיקצוץ מעצבן בלחי, אבל היד שלי נזכרה להתרומם למעלה ולגרד רק עכשיו, כשהספר נגמר. או, מאן, איזה מתח.

מי שמחבב ספרות ריגול/פוליטיקה/אקשן כמוני, ועוד לא מכיר את טום קלנסי - אז שיתחיל. אתמול.

"נעול" הוא בהחלט ספר מוצלח של קלנסי, וכשהוא טוב, גבירותיי ורבותיי, הוא ממש טוב. לא זזתי מהכורסה. לא יכולתי לנשום בסוף, פשוט כי אין לך מושג איך זה ייגמר. קלנסי הוא לא קקה של סופים טובים כמו שפילברג הנקניק. לא. כבר היו לו ספרים שנגמרו, איך לומר בעדינות, לא "אייאייאיי", במיוחד כשהוא מכין את הקרקע לספר הבא בסדרה. הוא כבר הרג כמה וכמה דמויות מרכזיות למדי, אדמירלים, נשיאים, שלא לדבר על כל הפאקינג קונגרס.

למרות שרובנו נוטים להתכחש לעובדה הזאת - במחשכי המסגדים, המדרסות והמערות באפגניסטן, פקיסטן ואפילו כמה קילומטרים מכאן, יושבים לא מעט אנשים רעים מאוד וחושבים איך אפשר להרוג כמה שיותר אנשים כמונו (=יהודים, ישראלים, אמריקאים, מערביים. בקיצור - הטובים). קלנסי לא מתכחש לזה. הוא יודע. והוא מנפנף בידע הזה כמו קאובוי מטקסס שמנופף ברובה הסער החדש שלו, בצבעי הסוואה.

גם כאן קלנסי לא חושך מילים רעות מהממשל הדמוקרטי (כן, אובמה) האימפוטנטי והמסוכן שזכויות אדם חשובות לו יותר מלתפוס טרוריסטים, שלא לדבר על כל מיני אידיוטים שימושיים, פציפיסטים סמולנים ומחבקי עצים שעושים מעשים על סף בגידה במולדת ורק מסרסים את יכולתנו להילחם בטרור האיסלאמי שקם עלינו לכלותינו. אד קילטי, נשיא ארה"ב, הוא כל מה שרע ודפוק בעולם, וג'ק ראיין גאד-אול-מייטי חייב לקחת את המושכות ולהסיט את העגלה הדוהרת מן המסלול אל התהום המתקרבת.

אני כותב את זה בציניות, אבל אני לא יכול שלא להסכים לפחות עם חלק הטענות שמועלות בספר, למרות שהן מועלות באופן מגמתי וחד צדדי כל כך, עד שאתה חושב ברצינות לקנות כרטיס לוושינגטון ולעצור בעצמך את הטירוף הזה. כן, אני חושב שהמונח הרווח "ווילה בג'ונגל" תואם את המציאות לגבינו. אני בהחלט מאמין שהעולם מעדיף להסתדר בלעדינו, באופן כללי, ושחומה דקה עד דקיקה מפרידה בינינו לבין מראות הזוועה אצל השכנים הסורים שלנו, עד כמה שלא היינו רוצים להאמין שזה כך. קשה מאוד לחיות באימת מוות, אז אנחנו מבכרים לעטוף את עצמנו בהבלים דיגיטליים ובמוצרי צריכה שיחזקו את התחושה הכוזבת שלנו שאנחנו חיים, וששום דבר לא ישנה את זה. לכן חלקנו מעדיפים לשקוע בהזיות אוטופיות על עולם אחר שבו כולם יבינו עד כמה אנחנו בעצם טובים, להתנגח בכל מי שמדבר, נניח, על תקיפה באירן ולקרוא לו מחרחר מלחמה, ולהתעלם דרמטית בפרשנויות ופלפולי פלפולים מדיבורים איראניים על השמדת היישות הציונית, כי בעצם מה שהם רוצים לעשות לנו זה רק "להחליף את המשטר", ואולי שנשנה את דרכינו הנלוזות אל מול הפלשתינים הנדכאים ואז ברגע אחד הם יכתתו חרבותם לאתים וגרעיניהם למזמרות וגו'.

אז מה עושים? ממשיכים לקרוא, ולראות סרטים, ולהעמיד פנים, ולכתוב ביקורות, ולחבק את הילדים, ולקוות.

*****

קחו אדם שהיה בעבר נשיא ארצות הברית. מצליחים לדמיין? יופי.
הציבו אותו במערכת בחירות סוערת, במאבק הנשיאות מול הנשיא המכהן הנוכחי. אתם איתי? יופי. נמשיך הלאה.
קחו את הבן שלו. לקחתם?
תנו לו תפקיד ביון סודי ביותר, מסוכן ביותר. תפקיד שטח בארצות זרות, שלא לומר עויינות. עדיין מצליחים לדמיין?

כי אני לא.
בחור בן 26 שהוא בן של נשיא בעבר ומתמודד בפועל, הוא פשוט פנים מוכרות מדי. לא מאמינה שאפשר להציב אדם כזה, מבריק ומוכשר ככל שיהיה, בתפקיד שטח שכל חשיבותו היא סודיות והסוואה.

יוצרי ספרי מתח מתפרנסים מרקימת תסריטים הזויים ומופרכים. זה מה שהקהל קורא, זה מה שהם מספקים. ג'ק ראיין (האב), הגיבור הבלתי נלאה של קלנסי מלווה אותי (או אני אותו) במשך שנים רבות. עוד מימי "משחקים פטריוטים" ו"המרדף אחרי אוקקטובר האדום". קראתי בהנאה רבה רבים מספריו. תודה מיוחדת אני חבה לספר "כל הפחדים כולם" שליווה אותי בעת התקופה האיומה והשחורה של הסכמי אוסלו. הרבה תסריטים מופרכים עלו וירדו, וקיבלתי אותם במסגרת הסיפור. אפילו המעבר של ראיין, היסטוריון ומנתח מודיעין בשירות הCIA, לתפקיד סגן נשיא הסוכנות, ואחר כך ליועץ בטחוני של הנשיא, התקבלו על דעתי. אפילו את הצבתו בבית הלבן קיבלתי.

אז מה קרה עכשיו? למה פריט כזה שבר אותי? אני לא יודעת. אולי פשוט התבגרתי. אולי מיציתי את קלנסי. לא ברור. מרוב הפעמים שסגרתי את הספר ופתחתי אותו מחדש, התבלבלתי בסדר הקריאה, איבדתי את המקומות שהייתי בהם ואת חוט העלילה. בסוף סגרתי אותו סופית, החזרתי לספריה והלכתי לקרוא על ג'ק אחר. ריצ'ר.

עם תום המלחמה הקרה, השתנו הרבה דברים והרבה אנשים.
טום קלנסי לא השתנה.
הכרתי אותו לקראת סוף המלחמה (הקרה). זה היה גילוי מדהים, כמו "ג'ון לה קארה על ספידים". אירוע רודף אירוע, כדור רודף סכין ותעלומה רודפת פענוח. מסוג הסופרים שכותבים עד שנשימתי נעתקת, פשוטו כמשמעו.
הספרים הראשונים שלו עסקו כמובן במלחמה ההיא, אך עם תומה, הוא לקח את הידע, היכולות והכשרון שלו אל המוקדים האחרים בהם מדמם העולם. והוא נותר אשף גם כיום, שני עשורים אחרי שנגמרה המלחמה עליה ואותה כתב.
למי שעוקב כמוני אחרי תולדותיו, ברור שגם הגבורים הקבועים מזדקנים, אבל בדיוק כמוהו, עושים את זה בחן ובכשרון. קלארק, ראיין, שאבז ושאר החבר'ה הם כמו יין שמשתבח, אז קדימה - לדרוך את הכלים, לנשום עמוק ולצלול אל מעמקי הספר הזה.
לרגל השנה החדשה, שתהיה שנה טובה והרי הודעה: לאותם בישי-גדא שאיתרע מזלם ולא פגשו עדיין את טום קלנסי - עוד הערב.

"מפני שאם במהלך שלושים וחמש שנות שירותי הציבורי למדתי רק דבר אחד, הרי זה שמודיעין טוב הוא המפתח לקבלת החלטות." (עמוד 134)

"נעול" (הוצאת מודן, 2012) הוא ספר נוסף בסדרת הספרים מאת הסופר האמריקאי טום קלנסי (הפעם בשיתוף פעולה עם הסופר מארק גריני) העוקב אחר עלילותיהם של גיבוריו הקבועים של קלנסי. הפעם מתמקדים גריני וקלנסי, כמו גם בשאר ספרים בסדרה בארגון הביון החשאי "הקמפוס", אשר הקים ג'ק ראיין בשלהי כהונתו הראשונה כנשיא ארצות הברית. בראש הארגון עומד הסנאטור לשעבר ג'רי הנדלי והוא מעסיק מספר מצומצם של עובדים. בצוות המבצעים המיוחדים של "הקמפוס" חברים: ג'ק ראיין ג'וניור, בנו של נשיא ארצות הברית ג'ק ראיין, אשר הפך ממנתח מידע מודיעיני בארגון לאיש מבצעים לכל דבר, סם דריסקול, "הריינג'ר לשעבר, שעשה סבבי שירות רבים באיזורי לחימה שונים" (עמוד 31), סוכן ה-F.B.I דומיניק קארוזו, דומינגו "דינג" שאבז וג'ון קלארק "בוגר הקומנדו הימי וסוכן סי-איי-איי לשעבר." (עמוד 274) וכיום בגיל 64 הוא עדיין אחד הממזרים הכי קשוחים הפועלים בשדה.

קלארק משמש כחונך והמורה של ראיין ג'וניור ומבהיר לו את חוקי המשחק בפעילות מבצעית, "אם בזמן שהכדורים עומדים להתעופף כולם יעשו את מה שהם חושבים לנכון, לעולם לא נצליח לפעול כיחידה מגובשת. לפעמים ההוראות שתקבל לא ימצאו חן בעיניך, לפעמים זה ייראה לך בלתי הגיוני, אבל אתה חייב לעשות את מה שאומרים לך. אילו היית בצבא זה היה בא לך באופן אוטומטי. אבל לא שירת, אז אין לך ברירה אלא לסמוך עלי." (עמוד 154)

ג´ק ראיין האב, איש הנחתים והסי-איי-איי לשעבר, זנח את שלוות הפרישה שלו מחליט לרוץ בשנית לנשיאות ארצות הברית, מתמודד במערכת הבחירות הקשה כנגד הנשיא המכהן, מול יריבו, אד קילטי. אולם זה האחרון אינו בוחל בשום תכסיס כדי לזכות בארבע שנים נוספות בבית הלבן. הוא מעלה אישומים כנגד ג´ון קלארק, אחד מחבריו הטובים ביותר של ראיין, אישומים, שמעמידים בסכנה את חייו של קלארק, ופוגעים בסיכויו של ראיין לנצח.

בשנת 1981 נדרש קלארק, אז סוכן צעיר בחטיבה למבצעים מיוחדים של הסי-איי-איי, למשימה מורכבת במזרח ברלין. בעיצומה של המלחמה הקרה ביצוע החלפת תיקים, האחד מלא במזומנים והשני בתמונות מפלילות, עם שני סוכני השטאזי עשוי להפוך לעימות קטלני. אחד מהם, לוקאס שומאן שלף אקדח, "סוכן הסי-איי-איי האמריקאי סיים את הגלגלול, קם על רגליו כשבידיו אקדח קולט מודל 1911 בקוטר 0.45, וירה פעמיים אל מעבר לפסים. שתי היריות פגעו ביורה בחזהו והאיש צנח ארצה." (עמוד 349) איש השטאזי השני נמלט וכמוהו קלארק. האירוע הזה עתיד להשפיע, 31 שנים לאחר מכן על חייו של קלארק. המבצע, כך מתברר היה מחוץ לספרים, ומכאן שנעשה ללא אישור. קלארק מוצא עצמו נמלט על חייו מרשויות החוק האמריקניות ובמרדף אחר סוכן השטאזי ששרד. במקביל ג'ק ראיין ג'וניור וחבר מרעיו לארגון ה"קמפוס"מנסים לברר מדוע קצין צבא פקיסטני נפגש עם טרוריסטים מדגסטאן. התשובה מוליכה ישירות למאבק נואש על גורלו של העולם.

"נעול" מדגים את בקיאותו של קלנסי בסוגיות ביון וצבא, ולא פחות מכך את יכולתו לתאר את הדילמות והתככים בגבעת הקפיטול. הבנתו של הסופר במורכבות הפוליטיקה האמריקנית יצרה ספר מרתק הנקרא כאילו היה פרק בסדרה "הבית הלבן". נוסף על כך נהניתי מקטעי המתח והפעולה שבספר (בין היתר בגלל השירות בצנחנים ובמקומות אחרים) וניכר כי הסופר ביצע תחקיר היסודי בטרם כתבם. מלאכת התרגום של רותי ונועם אור טובה מאוד, ועלילת הספר קולחת ומותחת, אולם דמותו של ג'ק ראיין ג'וניור מושלמת מדי. בשונה מזו של ג'ק ראיין האב למשל ואפילו מזו של ג'ק ריצ'ר (יציר מוחו הקודח של לי צ'יילד). הכל קל לו מדי, והוא פשוט בלתי ניתן לעצירה. אן מחברים לזה את העובדה שלא שירת בשום ארגון צבאי או יחידה לאכיפת חוק בטרם פצח בקריירה ענפה כמרגל זה כבר גובל בגיחוך. לא יכולתי שלא להימנע מלהיזכר בסדרה ששודרה בערוץ הילדים כאשר הייתי ילד בשם"ג'יימס בונד ג'וניור" אודות אחיינו של 007, שכתלמיד פנימייה אנגלית מציל את העולם משלל אויביו של דודו האגדי. כך שבעצם אם בקלנסי חשקה נפשכם (ויש סיבה הוא כותב טוב מאוד) דווקא ספריו הראשונים ("המרדף אחר אוקטובר האדום" ו-"משחקים פטריוטיים") אהובים עלי עד מאוד. רק למכורים שמוכרחים, כמו בבדיחה על הפולנייה שרואה סרט מסוים עד הסוף, לראות אם בסוף הם מתחתנים. אפשר, לא יותר.

ספר מתח/אקשן/מזימות בינלאומיות במיטבו. כמיטב מומחיותו של טום קלנסי מזה כ- 30 שנה.
העולם בשנת 2010 הוא לא העולם של המלחמה הקרה, אבל עדיין ניתן לחלקו ל"רעים" ול"טובים". עדיין ישנם חורשי מזימות, טרוריסטים, ומגלומנים שרוצים לשלוט בכח ובאלימות.
ג'ק ראיין, גיבור ספרים רבים של קלנסי, נשיא לשעבר, מחליט לרוץ שוב למשרת הנשיא כדי להתמודד ולשנות את מדיניות הנשיא המכהן כעת. במקביל בנו של ראיין, ג'ק ג'וניור, פועל במסגרת "קמפוס" ארגון פרטי ולא ממשלתי, ששם לו מטרה להתמודד עם הטרור והרוע, ללא המגבלות של גופי הממשלה.
מזימות חובקות עולם, אנשי ממשל נגועים ומושחתים, בעלי הון ואחרים, כולם מופיעים בספר מותח עם קישורים מפתיעים ועם אויבים שונים ומגוונים.
כבר כמה שנים לא קראתי קלנסי מהסדרה/הסגנון הזה, וכנראה שלא הבנתי כמה התגעגעתי...

חורה לסופר הניצחון של אובמה בבחירות וכל הזמן הוא מנסה להראות לנו ששלטון רפובליקאי טוב יותר ורק בעזרתו נינצל, אל לנו לשכוח שהעולם הוא גלגל ואם אנו מחמשים קבוצה מסוימת של אנשים שאנו רוצי שהיא תפגע באחרים, אז אולי שיגמרו לה האויבים היא תפנה נגדנו

באתי לספר הזה בחששות מסוימים.
הספר האחרון של טום קלנסי שקראתי לפני ספר זה היה "ללא חרטה" (בערך באותו עובי) והוא היה סיוט מתמשך.
מאז העדפתי לא להתקרב לקלנסי, למרות שקראתי גם ספרים מוצלחים שלו והספר הזה ישב על אחד המדפים שלי.

אבל אמרתי לעצמי, אם לא בפסח, אז מתי? וכך מצאתי את עצמי קורא אותו בשבוע וחצי האחרונים.

הספר, מתברר, הוא חלק מ"טרילוגיה" של 4 ספרים (שאפשר לקרוא בנפרד). הראשון לא תורגם עד היום לעברית (הספרים הם: שן הנמר, חי או מת, נעול וחומת אש).

העלילה בספר מעניינת וסוחפת. הסיפור בנוי היטב, גם אם פה ושם לא כל כך אמין.

לטעמי הספר ארוך מדי. אין הצדקה לכמעט 600 עמודים. אפשר היה להוריד 100,ואיכותו לא הייתה נפגעת.

העלילה מזכירה קצת ספר אחר של קלנסי- כל הפחדים כולם.

מומלץ, אבל קוראי ספרי המתח והפעולה הוותיקים והמנוסים לא יפלו מהכיסא.

עלילת הספר מעניינת ומרתקת במיוחד בימינו אנו. התחלתי לקרוא את הספר אך עומס הדמויות, התיאורים והפרטים קצת מכבידים על רצף העלילה. ספר מתח טוב