ביקורת ספרותית על הצופה שנרדם - הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה מאת אורי בר-יוסף
ספר מעולה

---

השנה נציין 40 שנה לאירוע שאני חושב שהיה טראומטי ברמה הלאומית. ישראל של ספטמבר 1973 כבר אינה קיימת - היא נמחקה באחת, ומי שחווה את המעבר הטראומטי לא ישכח אותו. לא את המלחמה עצמה - היא רק הייתה מלחמה נוספת בשרשרת המלחמות של ישראל - את אובדן התום, הגאווה והאמונה של הפרט בהנהגת המדינה. מדינה בת 26, מלאה גאווה על הישגיה החומריים, האנושיים והביטחוניים, מאמינה בצדקת דרכה המדינית וסמל להצלחה בעיני העולם בעקבות הנצחון האדיר של מלחמת ששת הימים - היא התעוררה יום אחד והבינה שהיא חיה בחלום: הכל היה אילוזיה. המצב הביטחוני היה אילוזיה, העתיד הוורוד היה אילוזיה, וכל מי שהיה צריך להנהיג - הכזיב. מאז יש לנו מדינה אחרת: צינית, מפוכחת, חוששת, מקשיבה בחשדנות למנהיגיה. מתגעגעת לימים בהם העתיד היה בטוח, בהם היינו צודקים, בהם יכולנו לסמוך על מנהיגינו. הכל קרה, לדעתי, במלחמת יום הכיפורים.

הטראומה טרם נרפאה. 40 שנים אחרי אותה מלחמה צה"ל עדיין לא פירסם ספר רשמי על מאורעות המלחמה. לא שהוא לא נכתב - הוא לא פורסם, כי המלחמות הפנימיות שפרצו בעקבות אותה מלחמה טרם שככו. ולכן עד היום החומר שפורסם היה יומנים אישיים וגירסאות שבאו לפאר צד בוויכוח האישי. ספר זה הוא שונה: הוא מנסה להתמודד עם השאלה מה גרם ל"מחדל" - העובדה שצה"ל הופתע בפריצת המלחמה ושילם כתוצאה מכך מחיר כה כבד במונחי אבדות בנפש. וזה שלא לדבר על הימים הראשונים, בו הצבא המופלא-בעיני-עצמו ספג מהלומה אדירה מצבאות שנחשבו בעיניו חסרי יכולת.

הספר יצא לאור כבר ב-2001 - הוא אינו חדש. הגעתי אליו בגלל קורס ששמעתי על מלחמת יום הכיפורים. הספר כתוב בצורה מרתקת, מקצועית ואמינה. זו חוויה מרתקת לקרוא כיצד הצלחנו להחמיץ מהלך שהיה כה ברור בדיעבד. ולכל מי שחושב שהאסון הלאומי מקורו באנשים לא מוכשרים, נכונה כאן התפכחות: מדובר בטובי העם, בטובי המנהיגים, בטובי המצביאים ובאנשי מודיעין מחוננים. הרושם שלי מקריאת הספר היה כמו למקרא הסיפורים של המיתולוגיה היוונית, שם האלים מחליטים מה יקרה ומעוורים את עיני בני האדם כדי שלא יוכלו למנוע את המהלך. כך חשתי כשמהלך שבדיעבד נראה מובן ואליו ושקוף - קורה בלא שאף אחד מהמנהיגים מצליח להבחין בו.

במלחמה זו פיתחנו תכונה לאומית בזוייה: לחפש אשמים. להקריב קורבנות אדם כדי לטהר את עצמנו. המיגרעת הגדולה היא שבכך לא נלמד כלום ולא נשתפר: רק נחזור מרוצים מהגרדום עליו הוצאנו להורג (ציבורית) את מי שלא יהיה - העיקר שהטקס יסתיים. ותכונה זו רודפת אותנו מאז והורסת אותנו: חיפוש כפייתי אחר אשמים בכל אירוע של כשל, ומנגד התנהגות משפטית מתגוננת של מנהיגים שמנסים רק להציל את ראשם במקרה של כשל - לא להציל את הציבור מהרעה.

אחד המסרים שאני קיבלתי מספר זה הוא שבעקבות מלחמה זו העלינו למוקד את המודיעין הצבאי. הוא אשם: אילו רק אמרו לנו - היינו עושים הכל אחרת. אז אני חושב אחרת: פעלו כאן כמה קונספציות מקבילות (גם זו המודיעינית אבל גם העיקרית - המדינית), ונחשפו מחדלים. הניסיון למקד את המבט במחדל המודיעיני הוא מרושע, שכן הוא הכתים אנשים טובים ובאותה שעה טיהר (בדרך של הסחת הדעת) את אלו שכשלו: את המנהיגות המדינית, את הפיקוד הגבוה של צה"ל שממש מעל בתפקידו וגרם לכך שהצבא הגיע למלחמה במצב בלתי מוכן. הגיבור האמיתי של אותה מלחמה הוא צבא המילואים - חיילים ומפקדי כוחות טקטיים (מפקדי פלוגות עד מפקדי גדודים) - שהתייצב לקרב לא מוכן, חרף את נפשו, לחם בגבורה, ניצח את צבאות האויב ושילם אישית את מחיר ההפקרות של הפיקוד הצבאי.

אני ממליץ לקרוא ספר זה, גם כדי לחיות מחדש את העלילה המרתקת של ההתכוננות העלובה לאותה מלחמה, גם כדי לחוות מחדש את האירועים, וגם כדי להיווכח שהניסיון להעלות למוקד את המודיעין הצבאי הוא לא רק טפשי ומרושע - הוא מנסה להסתיר מאיתנו היכן באמת התרכז המחדל הלאומי. ואולי גם כדי להירפא מהאינסטינקט הטפשי למצוא אשמים, שמסכן את היכולת האמיתית להפיק לקחים.

» ביקורות נוספות של דורון נחמני
» ביקורות נוספות על הצופה שנרדם - הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה