|הדגש|161 עמודים בהוצאת זמורה ביתן|סדגש|

מעשייה זו, שנכתבה לפני למעלה מ-250 שנה, יש המעריצים אותה ויש הרואים בה בין עשרת הרומנים הטובים שנכתבו. בכל מקרה, מדובר במעשייה רומנטית חיננית ולא הרבה יותר מזה.

האביר דה גרייה, בנו של אציל והוא בן 17, פוגש באכסניה באמיין, אי שם בצפון מערב צרפת, את מנול לסקו ומתאהב בה מיד. היא כמעט בת 16 ונדמית בעיניו למושלמת בנשים. הרי אצל בני נעורים הכל טוטאלי, וכך גם במקרה הזה.

מנון אינו בת מעמדו של דה גרייה ולכן יש בעיה מסויימת בקשר ביניהם. על הקשר הזה מספר האביר למי שסייע בכספים עם שובו או עם נסיעתו לאמריקה. הפרטים נשכחים די מהר מפני שפרט מחליף פרט כמעט בכל עמוד. משך המעשייה הזו נמשך כשנתיים ומעלותיו כמורדותיו נדמים לרכבת הרים נועזת במיוחד.

מנון היא נערה קלת דעת, פוחזת, אוהבת חיים, עושר ונועם. טבעי. האביר דה גרייה הוא מתאהב המאבד ראשו לנוכח נערה זוהרת, יפה ואוהבת חיים כמנון. טבעי גם כן. אבל הבדלי המעמד, חסרון הכיס, המנהגים הנהוגים בצרפת בכלל ובפריז בפרט אינם מקלים על הקשר בין שני המאוהבים הללו.

מן האביר, בעצם נער צעיר היוצא ונכנס למעין פנימיות דתיות, מצפים להשלמת לימודיו ולאחר מכן לעיסוק מתאים כבנו של אציל. אבל מה לעשות והאהבה השתכנה בלבו של הצעיר והוא נפל שבי אל מול הזוהרת והיפה בנערות? לעשות הרבה. מה למשל? לרמות, לשקר, להבטיח, להפעיל קשרים, להיכנס ולצאת ושוב להיכנס לכלא וכל זאת על מנת לחיות לצד מנון, שמצדה אמנם רוצה את מנון ומבטיחה לו את לבה לעד, אבל צריך גם כרכרות, משרתים, בתים ומשחקי קלפים.

לספר הזה הגעתי בעקבות חזרה על שמו שוב ושוב בספר הגברת עם הקמליות של אלכסנדר דימא הבן. שם מדובר על התופעה החברתית של נשים נתמכות, אותן נשים זוהרות החיות בצל מאהב עשיר, מעבירות זמנן בפאר ועושר. באוירה זו מנון לסקו של פריז רוצה אף היא מכל הבא ליד. היא צעירה, היא יפה, גברים נופלים לרגליה כמו זבובים, ובמקרה דנן גם אב וגם בנו, בנפרד, רוצים אותה כמאהבת וגורמים לה ולאביר שלה צרות צרורות עד כדי שליחתה לאמריקה בחברתן של יצאניות אחרות(!) וזאת כדי למלא מכסת נשים לגברים צרפתיים רעבים לנשים בניו-אורלינס.

הספר כתוב היטב, קל לקרוא אותו, למרות שהוא כתוב כפרק ארוך אחד וללא הפסקות כמעט. אבל התחושה שזו מעשייה אינה עוזבת אותי וזו למעשה הטרוניה היחידה שלי כמעט כנגד הספר.

|הדגש|161 עמודים בהוצאת זמורה ביתן|סדגש|

מעשייה זו, שנכתבה לפני למעלה מ-250 שנה, יש המעריצים אותה ויש הרואים בה בין עשרת הרומנים הטובים שנכתבו. בכל מקרה, מדובר במעשייה רומנטית חיננית ולא הרבה יותר מזה.

האביר דה גרייה, בנו של אציל והוא בן 17, פוגש באכסניה באמיין, אי שם בצפון מערב צרפת, את מנול לסקו ומתאהב בה מיד. היא כמעט בת 16 ונדמית בעיניו למושלמת בנשים. הרי אצל בני נעורים הכל טוטאלי, וכך גם במקרה הזה.

מנון אינו בת מעמדו של דה גרייה ולכן יש בעיה מסויימת בקשר ביניהם. על הקשר הזה מספר האביר למי שסייע בכספים עם שובו או עם נסיעתו לאמריקה. הפרטים נשכחים די מהר מפני שפרט מחליף פרט כמעט בכל עמוד. משך המעשייה הזו נמשך כשנתיים ומעלותיו כמורדותיו נדמים לרכבת הרים נועזת במיוחד.

מנון היא נערה קלת דעת, פוחזת, אוהבת חיים, עושר ונועם. טבעי. האביר דה גרייה הוא מתאהב המאבד ראשו לנוכח נערה זוהרת, יפה ואוהבת חיים כמנון. טבעי גם כן. אבל הבדלי המעמד, חסרון הכיס, המנהגים הנהוגים בצרפת בכלל ובפריז בפרט אינם מקלים על הקשר בין שני המאוהבים הללו.

מן האביר, בעצם נער צעיר היוצא ונכנס למעין פנימיות דתיות, מצפים להשלמת לימודיו ולאחר מכן לעיסוק מתאים כבנו של אציל. אבל מה לעשות והאהבה השתכנה בלבו של הצעיר והוא נפל שבי אל מול הזוהרת והיפה בנערות? לעשות הרבה. מה למשל? לרמות, לשקר, להבטיח, להפעיל קשרים, להיכנס ולצאת ושוב להיכנס לכלא וכל זאת על מנת לחיות לצד מנון, שמצדה אמנם רוצה את מנון ומבטיחה לו את לבה לעד, אבל צריך גם כרכרות, משרתים, בתים ומשחקי קלפים.

לספר הזה הגעתי בעקבות חזרה על שמו שוב ושוב בספר הגברת עם הקמליות של אלכסנדר דימא הבן. שם מדובר על התופעה החברתית של נשים נתמכות, אותן נשים זוהרות החיות בצל מאהב עשיר, מעבירות זמנן בפאר ועושר. באוירה זו מנון לסקו של פריז רוצה אף היא מכל הבא ליד. היא צעירה, היא יפה, גברים נופלים לרגליה כמו זבובים, ובמקרה דנן גם אב וגם בנו, בנפרד, רוצים אותה כמאהבת וגורמים לה ולאביר שלה צרות צרורות עד כדי שליחתה לאמריקה בחברתן של יצאניות אחרות(!) וזאת כדי למלא מכסת נשים לגברים צרפתיים רעבים לנשים בניו-אורלינס.

הספר כתוב היטב, קל לקרוא אותו, למרות שהוא כתוב כפרק ארוך אחד וללא הפסקות כמעט. אבל התחושה שזו מעשייה אינה עוזבת אותי וזו למעשה הטרוניה היחידה שלי כמעט כנגד הספר.