יש אנשים שהיכולת שלהם למצוא חן בעיני אחרים לא קיימת. אנשים שתחושת הזרות נטועה בקרבם, והם משדרים אותה לכל הכיוונים, לא באדוות קטנות אלא ביריות.
האנשים הללו זועקים את השונות שלהם החוצה. אני לא מדברת על אנשי הצללים, הלא-מובחנים, אלא על אלו שדווקא בולטים היטב בנוף, בולטים מידי, והדבר לא לטובתם.
לעיתים נמצאים אנשים שמעזים להכיר אותם לעומק, ולאחר זמן, הם מגלים שמתחת למעטה הניכור יש הרבה דמיון, ושהשוני למעשה אינו גדול כל כך. אבל זה תהליך שדורש זמן, ובעיקר מזל, שכן למצוא את האנשים הנכונים אינו דבר של מה בכך.
אני מניחה שאני כזאת, במידה מסוימת. "זרה" באופן טבעי. במשך שנים קיבלתי את הדבר כפשוטו - אני כזו, ואין הרבה מה לעשות בנידון. אלא שתחנות שונות במהלך חיי (הקצרים, יש לציין), הוכיחו לי אחרת. יש אנשים טובים, שמסוגלים לראות דרך השונות שלך, ולהתעקש על כך שתהיה חלק. לא סתם נחמדות "על הדרך", אלא התעקשות של ממש.
חוויתי את זה פעמיים - בשירות הלאומי ובאוניברסיטה, מאנשים שלא חשבתי בחיים שאתחבר עימם. וזה נפלא. אין הרגשה דומה לכך בעולם כולו.
עיילה, גיבורת הספר, היא כזאת. דג מחוץ למים, בצורה המובהקת ביותר. היא בת אדם מהזן ה"חדש", שנקלעת בטעות לקרבם של שבט הניאנדרטאלים.
וכפי שחוויתי בעצמי, גם היא מצליחה להתמזג בסביבתה החדשה - שבט דוב המערות - בעזרתם של אנשים טובים באמצע הדרך, שטוב ליבם גדול מחשדנותם. בראש ובראשונה, אִיזַה - איזה הנפלאה שמהווה עבורה אם ומדריכה, ובעקבותיה גם קרֵב - אחיה של איזה, ואחת הדמויות המקסימות שנכתבו אי פעם.
טיפין טיפין, עיילה משתלבת, ונעשית לחברה מן המניין בשבט. וככל שהיא מתבגרת, אנו נחשפים לרבדים נוספים בנערה-אישה הזו. סקרנותה שלא יודעת גבולות, מרדנותה במוסכמות, פיקחותה וטוב ליבה. ובשלב הזה כבר קשה שלא להתאהב בה. גם כשהצרות באות על ראשה בזו אחר זו, היא קמה על רגליה, והחוזק הנפשי שהיא מפגינה מהווה, לפחות עבורי, מודל להשראה עד היום.
אני מניחה שבקרב חלק מהקוראים, עלולה להיווצר תחושה שעיילה היא מושלמת מידי. מרי-סו. אני מודה שהתחושה הזו התעוררה גם בי לפעמים, אבל למעשה, עיילה רחוקה מכך. היא נוטה למלודרמטיות, שמתבטאת ברגעי שמחה טהורים אל מול ריפיון ידיים מייאש. היא פזיזה, נוטרת טינה, והיא טועה, פעמים רבות. אבל מה שעושה אותה למיוחדת כל כך הוא האומץ שלה לעמוד בפניה הטעויות, לקום שוב על הרגליים.
הדמויות של הרומן הזה כתובות היטב. כולן, גם המשניות שבהן, מרגישות אמיתיות להפליא.
הכתיבה עוצמתית ונהדרת, מטובלת ברגעי צחוק ובכי, תיאורי טבע מופלאים, ואולי הכי חשוב - החיים עצמם בשבט דוב המערות מתוארים בצורה אמינה וכובשת.
את הספר הזה קראתי לראשונה בגיל 12. הייתי ממש בסופו, ולא הספקתי לסיים אותו כיוון שעברנו דירה לעיר אחרת. הספרנית התעקשה שאקח אותו איתי ואחזיר כשאוכל אבל חששתי שלא אוכל להחזיר ולכן סירבתי. לפני כמה שנים מצאתי אותו בדוכן ספרים בתחנת רכבת. זיהיתי אותו מיד, אפילו שהעותק החדש הוא בכריכה רכה ואני זכרתי את המהדורה הישנה, בכריכה קשה. ובכל זאת, כמו חברה טובה שלא ראיתי שנים ארוכות, נכבשתי שוב בקסמה של עיילה. רכשתי אותו מיד ולא הצטערתי.
מומלץ בחום.