ביקורת ספרותית על עשו (הוצאה מחודשת) - עם הספר - פרוזה ישראלית # מאת מאיר שלו
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שני, 8 ביולי, 2013
ע"י גל פרל פינקל


"'בשלוש בלילה, בגשם נורא, פתאום נכנסו למאפייה שני חיילים. חצי מתים, רטובים עד העצמות, רועדים מעייפות ומקור. הצבא עושה פה כל הזמן ניווטים בסביבה, והמסכנים האלה, שהם מריחים ריח של מאפייה באמצע הלילה, הם פשוט משתגעים. אתה יודע איך זה שבן-אדם שקר לו ומתגעגע הביתה. עוזבים הכל ורצים בעיניים עצומות בשביל חתיכה לחם מהתנור. אבל אז, מי השלישי שנכנס ומחבק אותי? בנימין. הלו אבא! כמו ההלו שאתה ולאה הייתם אומרים. בחיבוק שלו הרגשתי כמה גדל, כמה מעט התחבקנו כשהיה ילד, כמה מעט התחבקנו בכלל'." (עמוד 238)

הספר "עשו" מאת מאיר שלו מתאר משפחת אופים שמקורה בירושלים והיא מתגוררת בגליל. בספר מתוארים ראשיתה של המשפחה בירושלים והקורות אותה עד השתקעותה בגליל והקמת המאפייה. בשנת 1978 שב המספר, המכנה עצמו "עשו" (ומכאן שם הספר), לכפר ילדותו כעבור 30 שנה, בהן חי בארה"ב לאחר שהגלה את עצמו מביתו, לאחרי שנודע לו על ההחמרה במחלת אביו. שם פוגש המספר באחיו, יעקב, אביהם של רומי ומיכאל האבל על מות בכורו, בנימין, בעת שירותו הצבאי מאש ידידותית. בהמשך מתברר כי "עשו" עזב לאחר שבשנת 1948, ולמאפייה מלאו עשרים להקמתה, הוכרע הסבב הראשון על הירושה בין התאומים ממש כמסופר בפרקי ספר "בראשית": יעקב זכה במאפייה וגם בלאה היפה, ואילו "עשו", עזב את הכפר לארה"ב ונתקיימה לגביו נבואתה של אמו: "לא יהיה לך משפחה. לא יהיה לך ילד. לא יהיה לך אדמה" (עמוד 311). זולת העברית הנפלאה ששלו מצטיין בה, ותיאורי הלחם שגורמים לכל הקורא בספר לרוץ למאפייה הקרובה, נגעו ללבי עד מאוד כל אותם מונולוגים מפי יעקב בהם דיבר על בכורו. לא רק כי התחברתי להוויה הצבאית שנגעה לבנו המת, כי אם לקשר שבין האב לבנו החסר לו כל-כך:

"'ואני בטוח,' התיישב, וקולו התעבה פתאום והתלחלח, 'שכל פעם שלאה מתעוררת לכמה דקות, על זה היא חושבת, על זה שאני עודדתי אותו שילך לשם, ששם יעשו ממנו בן-אדם. אתה רצית שהוא ימות, היא בטח אומרת שם בחושך, עוד שהיה קטן רבת אתו ולא רצית אותו. אבל דווקא אז, שהיה רץ ומתאמן בשדות בשביל הכושר, פתאום גם התחיל לעזור לי במאפייה, והתחלנו להתקרב אחד אל השני. הוא התחיל להבין את העבודה שלי, ואני את החיים שלו, והפסקתי להציק לו. ואחר-כך, בצבא, גם הייתי גאה בו מאוד, שהוא עומד בזה, שהוא מצליח, שמעריכים אותו שם. וגם בכפר, כשהוא היה בא, עם הכומתה השחורה של הסיירת והכנפיים הקטנות על החזה, אנשים התחילו להגיד יפה שלום, מה נשמע עם הבן, וכל זה. ופתאום הוא מופיע באמצע הלילה, כולו מלא גשם. נתתי להם לחם טרי וקפה, וחתכתי עגבניות וגבינה צהובה ונקניק. מהר-מהר עשיתי כמה ביציות בתבנית עם הלחם, ולאה קמה מהמיטה ורצה והכינה להם סנדוויצ'ים ושוקולדה וקלמנטינות לדרך. אמרתי לו, חכה רגע, בנימין, אני אעיר את המחלק, שיקח אותכם עם המשאית-לחם עד לתוך הוואדי. אבל הוא לא הסכים. גם זה שבאו הנה זה לא בסדר. אם תופסים אותם מסבנים, ישר הם עפים מהסיירת. יצאו מכאן והלכו למצוא בחושך איזה נון-צדיק בוואדי של סינדיאנה. אנחנו היינו גונבים שם תאנים ומישמישים שהיינו ילדים, והם קוראים לזה נון-צדיק. ואני הסכלתי עליו כשיצא מהחצר, וחשבתי שאולי בכל-זאת הוא יחזור בסוף אל המאפייה. לא אמרתי כלום, רק הלב שלי רעד. אולי היינו יכולים להיות חברים בסוף, ואולי לא, עכשיו כבר אי-אפשר לדעת." (עמודים 239-240)

דמותו של שלו מבליחה לקראת סופו של הספר, כבן זוגה של רומי, אחייניתו של המספר, המתלווה אליה בעת שהיא מבקרת את דודה בארה"ב: "הביאה אתה בחור שהקיבוץ חקוק בפניו ככתובת קעקע. צולע מעט, ממושקף, קשיש ממנה בשלוש-ארבע שנים ונמוך ממנה בשניים-שלושה סנטימטרים... 'אתם ישנים יחד, את והבחור הזה?'
'למה הטון הזה? דוד, אבא מכיר אותו. זה הוא שסיפר לו על בנימין'." (עמודים 362-363) ובכך אף מאשש שלו עוד יותר כי בו עצמו מדובר לא רק בחיצוניותו המתוארת, אלא גם בזכות עברו כיוצא סיירת גולני שנפצע באירוע דומה מאוד לזה שבמהלכו נהרג בנימין. ספר מומלץ בחום רב!!!
קורא אחד אהב את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה



1 הקוראים שאהבו את הביקורת




©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ